"ויאמינו בד' ובמשה עבדו"
האמונה הפשוטה והברורה ביותר היא שכל מה שנעשה תחת השמים התגלגל ברצונו יתברך, והכל-הכל לטובה. וגם אם לא רואים את הטובה באופן מיידי, עלינו להאמין שהקב"ה מרחם עלינו יותר מכל מרחם, ולכן כל מה שהוא עושה איתנו – לטובה הוא עושה
שמעתי מגיסי מרן הגר"ח קניבסקי (שליט"א) זצוק"ל, מעשה מופלא שאירע לאברך שאביו גר בעיר רחוקה בצפון הארץ, ומדי פעם הוא נוסע לבקרו ולקיים מצות כיבוד אב. פעם עלתה לו הנסיעה במאמצים רבים, והנה כשהגיע לרחוב בו מתגורר האבא, החנה את רכבו במקום אסור, וקיבל דו"ח של כמה מאות שקלים.
הוא מנסה להתווכח עם השוטר, ולבקש ממנו שלא יתן לו את הדו"ח, ואף מנסה 'להסביר' שהגיע לכאן כדי לקיים מצוה גדולה, אבל כמובן שכל דברי-השכנועים הללו נפלו על אזניים אטומות ולא פעלו על השוטר ולא כלום.
האברך הרגיש בליבו אכזבה ומרירות; הוא הולך לקיים מצות כיבוד אב, ועושה זאת במסירות רבה, ומתוך השקעת מאמצים, ולבסוף הוא מקבל דו"ח יקר שכזה שהיה מכניס כל אברך ל'מינוס' גדול בבנק…
נכנס האברך למרן הגר"ח, וסיפר לו את הסיפור. 'במה אני יכול לעודד אותך, אם לא שתאמין באמונה שלימה שהכל לטובה, ובוודאי גם הדו"ח שקיבלת יהיה לטובה', אמר מרן זצוק"ל.
ה'לטובה' הזה התקיים בתוך זמן קצר מאד. אחד משכניו של אברך זה, היה מעליל עליו הרבה עלילות-שווא, והתלונן נגדו במשטרה שהוא מכה אותו ופורץ לביתו וכו', דברים שלא היו ולא נבראו. גם הפעם, כאשר חזר מהביקור אצל אביו, התלונן נגדו האיש בגין 'פריצה' שביצע לכאורה לביתו. הפעם החליטו השוטרים לעוצרו ולהביאו בפני שופט.
משהובא לדיון בבית המשפט, והוצגה נגדו התביעה בגין הפריצה, טען האברך שיש לו הוכחה מוחלטת שהתביעה הינה עלילה של ממש, ולא היו דברים מעולם. 'באותה שעה שהוא טוען שפרצתי לביתו, הייתי בעיר רחוקה בצפון הארץ', טען.
משביקש השופט שיביא ראיה לדבריו, הוציא האברך את ה…דו"ח שקיבל בגין החניה האסורה, והצביע על השעה שבה נכתב הדו"ח, שהיא-היא השעה שבה טוען האיש שפרצתי לביתו…
השופט מעיין בדו"ח, אבל ממשיך להקשות, אולי רק מכוניתך היתה בעיר הצפונית, והיא היתה נהוגה בידי אדם אחר; מי אומר שגם אתה-עצמך היית שם, באותה שעה?
'אני יכול להביא את השוטר שכתב לי את הדו"ח, שיעיד שניסיתי לשכנעו שלא יתן לי את הדו"ח', טען האברך. השוטר אכן הגיע, והעיד לטובת האברך, ואז התברר לשופט שאכן האיש ההוא מעליל נגדו עלילות שאין בהן ממש.
השופט ראה עם מי יש לו עסק, וכתב בפסק-הדין שכל התביעות שיגיש האיש ההוא גם בעתיד נגד האברך, תידחנה על הסף. בנוסף לכך, הטיל עליו קנס של 50,000 שקלים.
'אם הייתי צריך לשכור את שירותיו של עורך דין שיגן עלי מפני טענותיו של המעליל, הייתי צריך לשלם הרבה-הרבה יותר מאשר הדו"ח שהוכיח את צדקתי; השי"ת הוכיח לי שהכל-הכל לטובה, ומאות השקלים ששילמתי הצילוני מידו של האיש-הרע הזה, והכל בגלל מצות כיבוד אב שקיימתי במסירות', אמר האברך.
אז בוודאי שלאחר שקרה מה שקרה, התברר שהכל היה לטובה, אבל חובת האמונה שגם עד שלא רואים את הדברים בעיניים, יש להאמין שכך מתנהלים כל ענייני העולם.
וכי עם ישראל מתווכח עם הקב"ה?
בספר מלאכי (ג', י"ג-י"ד) נאמר: 'חזקו עלי דבריכם אמר ה', ואמרתם מה נדברנו עליך; אמרתם שווא עבוד אלוקים, ומה בצע כי שמרנו משמרתו וכי הלכנו קדורנית מפני ה' צבקות'.
ושאלו רבותיי: וכי עם ישראל מתווכח כאן עם הקב"ה? וכי יעלה על הדעת שבוויכוח זה הם יצאו וידם על העליונה חלילה?
אלא ההסבר הוא, שהעם אכן עבד את ה', אבל עשה זאת בעצבות ובקדרות, והקב"ה לא מחשיב זאת כעבדות, אלא כ'שווא'. אבל העם אכן היה בטוח שגם עבודה כזו נחשבת כעבודת השם.
עכ"פ למדנו, שמי שנמצא בעצבות, איננו יכול להיקרא עבד ה'. והסיבה לכך היא פשוטה: אם אתה עצוב, סימן שאינך מכיר בעובדה שהשי"ת הוא השליט היחיד בעולם, וכל מעשיו אתנו הם לטובה; וממילא איך אפשר להגדיר אותך כעבד?
לא להתעצב בכל מה שעובר עליו
ובאמת, מי שנמצא ליד גדולי ישראל, יודע שלמרות שאין מי מהם שלא סבל חייו יסורים וצרות, הן צרות פרטיות והן צרות הכלל שעברו על ראשם, למרות כל זאת לא שינו את שיחם-ושיגם, וכל תנועותיהם ודיבוריהם היו בשמחה ובששון.
וגדולי ישראל בדורנו מעוררים את שומעי-לקחם שלא רק בענייני הגוף אין לאדם להיות עצב בכל מה שיעבור עליו, אלא גם בענייני הנפש, כמו במיעוט לימוד התורה ,התפילה ועבודת השם, אל להם להניח ליצר-הרע להעציב אותם ולהשרות עליהם אווירה של מרירות.
כי זו היא דרכו של היצר הרע. היום הוא מבלבל את האדם ומביאו לידי עצבות, ומחר יצטט בפניו את הפסוק 'ולרשע אמר אלוקים מה לך לספר חוקי', ואם רשע הנך – הרי עבודתך אינה רצויה… כל זאת ישנן היצה"ר באוזניו.
בזה היה תמיד גדול כוחם של רבותינו, שידעו לשמח ולהרנין את ליבותיהם של האנשים שהגיעו אליהם כדי לתנות על רוע-מזלם ולהשיח את דאגותיהם. והם, גדולי ומצוקי ארץ, הפיחו בהם תמיד רוח-חיים, חדווה ושמחה, לא להתייאש ולא להתעצב משום דבר.
(מתוך מצוות בשמחה, בעריכת הרב משה מיכאל צורן)