אנחנו מתגלגלים למגוון של מקומות, מפסידים אוטובוס ולפעמים גם טיסות – לכל דבר יש ייעוד ותכלית

אנחנו מתגלגלים למגוון של מקומות, מפסידים אוטובוס ולפעמים גם טיסות, מגיעים לביתנו אורחים שונים ופתאומיים – לכל דבר יש ייעוד ותכלית. אדם לא נוקף את אצבעו מלמטה, אלא אם כן הוחלט על שליחות עבורו מלמעלה.

זו הייתה התחושה שחש הרב זילבר ביושבו בשדה התעופה בסידני שבאוסטרליה: "נסעתי לשליחות מטעם ישיבת תורת אמת – לאוסטרליה. שם, במלבורן שבאוסטרליה, המתין לי ציבור גדול. כשמגיעים למקום לא מוכר, קשה להעריך ולצפות מראש כמה זמן תארך כל נסיעה, כמה זמן תיקח כל טיסה. ישבתי בנמל של סידני ושמעתי שכדי להגיע מסידני למלבורן יש לעבור טיסה בת שעה, שעה וחצי.

טיסתי יועדה לשעה שמונה ושלושים בבוקר. היה זה יום שישי. בכוונה רציתי לטוס כל כך מוקדם, כדי להיות בטוח שאוכל להגיע בשעה סבירה לפני שבת, למלבורן.

אני יושב בשדה התעופה ורואה, איך כמוני, מחכים מאות נוסעים לטיסות שלהם. ואין אף תזוזה. הצג האלקטרוני המראה על הטיסות – מראה על טיסות שיצאו. שמונה ושלושים, עבר כבר מזמן. השעה כבר תשע ואפילו אחרי. כל הנוסעים יושבים באפס מעשה בספסלי ההמתנה וממתינים לטיסותיהם.

ניגשתי לברר אצל הפקידים, מדוע מתעכבים. הוסבר לי שיש ערפל כבד, דבר שמונע ממטוסים לנחות ולהמריא. פחד עמום הזדחל לליבי. שבת מתקרבת, יום שישי היום. הערפל – ערפל, אך השעון מתקדם כל העת. "מתי נראה לכם שנוכל לטוס?" שאלתי. "זה דבר שלא תלוי בנו. הוא תלוי בעובדה של הערפל להתפזר קצת, כדי שהטייסים יוכלו לראות משהו". כמה פרקי תהלים שאמרתי בזמן הזה, בוודאי לא הזיקו. הם לא הזיקו לאיש מעולם. רק להפך. מועילים ומסייעים בעת צרה.

אחרי המתנה של שעה וחצי, התחלתי לראות תזוזה בשדה התעופה. הצגים האלקטרוניים החלו לאותת על טיסות היוצאות בדקות הקרובות, תזוזה של המוני נוסעים שטיסתם התעכבה עד כה. האנדרלמוסיה שהתחוללה בשדה התעופה, הייתה קשה לתיאור. כל אחד רצה לברר ולדעת מה עם הטיסה שלו.

אנשים שינו יעדים בגלל הזמן שחלף. עברו מטיסה אחת לשנייה. טיסות הפכו להיות עמוסות במיוחד, ודלילות במיוחד. גם אני ביקשתי להחליף טיסה למוקדמת יותר. כדי להספיק כמה שיותר מהר להגיע למלבורן לפני שבת. היו מזוודות שחיכו במטוס אחד, ונוסעיהן רצו לעלות על מטוס אחר, כמו למשל, המזוודה שלי.

כמה וכמה פעמים החליפו לי את מספר הטיסה, אבל השעה התאחרה. כל דרישותיי לעלות לאלתר על מטוס שיביא אותי למלבורן עלו בתוהו. זה קרה בפרשת מקץ, בחורף, עונה בה נכנסות השבתות מוקדם מהרגיל.

בעשרה לחמש נכנסת השבת במלבורן. האספיק להגיע לשם, או לא?

באחת ושלושים עליתי למטוס. כך ישבנו כ-400 נוסעים מחכים וממתינים למטוס שימריא. אפס. המטוס אינו חושב כלל להמריא. עברה שעה. השעה שתיים וחצי.

התקשרתי מן המטוס לאדם שהיה אמור להמתין במלבורן. "מה לעשות"? שאלתי אותו היסטרי. "רד מיד מן המטוס", נלחץ האיש. "אתה עוד עלול חלילה לשבות בשדה התעופה בשבת. שדה התעופה רחוק ממלבורן מרחק של שעתיים נסיעה".

קמתי ממקומי. ניגשתי לאחד הדיילים ואמרתי לו שאני רוצה לרדת מן המטוס עכשיו.

הדייל הביט בי מופתע ושאל: "למה"? "שבת שלנו נכנסת עוד כמה שעות, כבר אין לי זמן לנסוע אתכם", השבתי לו. לא ידעתי אם הבין מה שאמרתי או לא. אבל שיערתי שאת חלקי הדברים הוא הפנים. הדייל נכנס לתא הטייס לכמה דקות, יצא משם ואמר לי: "השנייה דיברתי עם הטייס. אני אומר לך, בדקות הקרובות אנחנו ממריאים, חבל לך לרדת עכשיו".

באמת, מיד כשהתיישבתי במקומי בחזרה, רעם מנוע המטוס. המדרגות בהן ניתן לרדת ממנו התקפלו, והתחלנו להרגיש תזוזה.
ושוב עיכוב. מזוודות שאמורות היו לרדת ממנו, נמצאות עדיין בתוכו ויש להוריד אותן. הפעם כבר לא יכולתי לרדת מן המטוס. לא הייתה אפשרות.

הפעם, ידעתי שהכל משמים. ולי לא נותר אלא להתפלל לאלוקים שיעזור לי ואצליח להגיע בזמן למקום יישוב. רק אחרי השעה שלוש המריא המטוס. ברגע שהמטוס התייצב, ניגשתי קרוב לתא הטייס וביקשתי לדבר עם הקברניט.
מתוך תא הטייס יצא קברניט, הדור בלבושו, ושאל למבוקשי.

"יש לי שתי בקשות" – עניתי לו – "האחת, שאהיה הראשון לרדת מן המטוס. והשנייה, אני רוצה להשיג מונית שתמתין לי ברדתי מן המטוס". ניסיתי גם להסביר לו את עניין השבת וחילולה, חלילה.

"אני יכול לאפשר לך לרדת מן המטוס ראשון, לפני כולם", ענה הקברניט, "אבל אינני יכול להרשות לך לרדת מן המטוס הישר לתוך הרכב. אתה חייב לעבור בתוך שדה התעופה. אין ברירה". "אולי ניתן להשיג מכונית משטרה או כל מכונית רשמית אחרת?" – "לא. לא ניתן".

חיפשתי במטוס מקום שאוכל לשבת בו, ויהיה כמה שיותר קרוב לדלת המטוס. כשהסתובבתי בין המושבים שמעתי לחשושים וצחקוקים של אנשים: "הוא חושב לצנוח מכאן, עם המעיל והכובע שלו, או מה?"..

בשנייה בה נחת המטוס, ודקה אחר כך, כשנפתחה הדלת, כבר הייתי במרוץ. רצתי לכיוון שדה התעופה. ידעתי שלא אתעכב לחכות למזוודות. בתוכם שכנו כבוד בגדי השבת שלי ועוד מוצרים חיוניים. השלכתי את בטחוני על ה'. אני משאיר כאן את המזוודות, כדי לא לחלל חלילה את השבת. וה' הטוב כבר ידאג לי, להן.

בדלפק, שאלו אותי לאיזו כתובת לשלוח את המזוודות. האמת, שלא ידעתי בכלל כתובת מדויקת של המקום בו אני אמור לשהות. מישהו אמור היה לבוא לקחת אותי משדה התעופה היישר לכתובת הזו, כך שלא טרחתי להתעדכן בה. עניתי כתובת מעורפלת, משהו לא ברור לגבי המיקום שלי, דבר שסיכן עוד יותר את המזוודות שלי.

נהג מונית יהודי עצר אותי: "היי, רבאיי, לאן אתה צריך?"

"אני לא יודע לאן. היו אמורים לבוא לקחת אותי. אני רק יודע שאני צריך להגיע לשם לפני ששבת נכנסת". התקשרתי לזה שאליו אני אמור להגיע, אל מוטל. מוטל תדרך את נהג המונית איך להגיע למקום שממנו אוכל לצעוד רגלית לקהילה שלהם.

"במקום הזה יש את בית הכנסת על שם טורק. תיגש אליו. תזכיר את שמי לרב בית הכנסת ותאמר שאתה צריך להגיע אליי, ואתה שואל לאיזה כיוון ללכת". שבת התקרבה בצעדי ענק. אני מעיף כל כמה דקות מבט לכיוון השעון הדוהר ומבין שאפסו הסיכויים שאגיע אפילו למקום הראשון. אין סיכוי. השמים נצבעו כבר בצבעי השקיעה, אנחנו על כביש ראשי באוסטרליה, מדינה זרה לי, שאינני מכיר את טיבה ואת טיב הברואים בה, ואני נאלץ לרדת מן המונית.

"לא אוכל לעצור לך כאן בכביש הראשי. אני רק יכול לסטות קצת למקום צדדי ושם לעצור", אמר לי הנהג. בזמן שהנהג ניסה לתמרן בין המחלפים שעל הכביש, פתאום חדרה לתודעתי הבנה נוספת. יש לי בכיס ארנק, והארנק הזה מלא במזומנים שהבאתי עימי. תעודת זהות, פספורט, דרכון, תיק אישי עם חפצים יקרים, החפצים היקרים ביותר שהיו שם, היו הטלית והתפילין שלי.

לא אוכל לטלטל את התיק הזה עכשיו. ולהשאיר אותו? בידי מי?

"אני משאיר אצלך את כל החפצים האישיים שלי", אמרתי לנהג, שכמעט בלע את לשונו בתדהמה. "אתה אמנם יהודי, אבל אינך יודע עדיין שאסור לי לטלטל מוקצה בשבת. אני לא יכול לנגוע בהם יותר". "אבל להיכן להביא אותם, ביום ראשון?" שאל הנהג. "אני לא יודע. לא נתנו לי כתובת מדוייקת".

"ואתה… לא חושש ש…" גמגם הנהג.

לא עניתי. גם אם אני חושש אני מפקיד את הכל בידי ה'. "אני אתן לך את הפרטים שלי", הציע הנהג. הוא רשם את שמו וכתובתו על דף, שגם אותו הכנסתי לתיק שלי… גם הדף הזה מוקצה הוא בעיני. איך שהשבת נכנסה ירדתי. השארתי את הכל להקדוש ברוך הוא.

המזוודה הגדולה וגם תיקי היד עם המסמכים החשובים. הוא לקח גם את מס' הטלפון של מוטל. במקום שירדתי הייתה מסעדה קטנה. נעמדתי ליד עץ והתפללתי מנחה. אני מאחל לעצמי שבתפילת נעילה ביום כיפור תהיה לי התעוררות כזו…

אחרי תפילת מנחה נרגשת התחלתי לפסוע לכיוון אליו היתה אמורה המונית להגיע. בדרך ניגנתי ניגוני התעוררות של תשובה. אם בא קושי על אדם, יפשפש במעשיו ויחשוב, על מה ולמה עשה לו ה' ככה. כך הלכתי במשך זמן רב, עד שנעשה כבר חשוך לגמרי. שבת המלכה פרשה את כנפיה על העולם כולו. יום מנוחה ושמחה. ואני, ברחוב ראשי סואן צועד לאיטי.

ידיי מרוקנות. את כל סוג המזוודות, הקטנות והגדולות, הפקדתי בידי זרים, כדי לא להיכשל בטלטול מוקצה בשבת.

אחרי שעת הליכה בארץ הזרה והמנוכרת הגעתי ליעדי הראשון. בית הכנסת ע"ש טורק, שאמור להראות לי את הדרך לקהילה אליה נשלחתי. דרך, שגם אותה אעשה ברגל. דלתות גדולות ונעולות קידמו את פני. אין קול ואין עונה, אין יוצא ואין בא. דפקתי על הדלתות בחוזקה. זה היה הסיכוי האחרון שלי, לקבל את הכתובת המדויקת ביותר אליה אני אמור להגיע.

אף אחד לא פתח את השער והראה סימני נוכחות. זר שעבר במקום סימן לי שלבית הכנסת הזה פתח צדדי. בפתח הגדול הם לא משתמשים בשבת. ניגשתי לכיוון של הפתח הצדדי, ובחסדי שמים פתח לי את הדלת שומר, שהכניס אותי לתוך אולם בית הכנסת.

נכנסתי פנימה לבית הכנסת, יהודים עמדו שם ונראו נבוכים ומבולבלים. הם סיימו כבר את תפילת ערבית, והיו עסוקים עתה בדבר מה ולא הצליחו להבין איך אדם עם מראה חרדי כמוני, היישר מירושלים צונח אליהם פתאום אחרי התפילה.

"כמה יהודים אתם?" זו השאלה שנפלטה מפי. "תשעה יהודים".

"ואיך התפללתם?" "זהו. שהיום אנחנו רק תשעה. התפללנו בלי מניין. רק שיש כאן שני יהודים, שהיום בדיוק חל היארצייט של אמא שלהם. הם רוצים לומר קדיש במניין. ואין לזה סיכוי. ופתאום, ללא הכנה מוקדמת, צונח לכאן רב כמוך, מכובד והדור, ומצטרף למניין של הקדיש. מי אתה?".. שני היהודים לא התמהמהו. הם ניגשו לעמוד בזה אחר זה ואמרו את הקדישים שלהם. אחד לפני תפילת "עלינו לשבח" ואחד אחר כך.

בתום אמירת הקדישים ניגשתי לבימת בית הכנסת. גוללתי באוזני המתפללים המשתאים את רצף המאורעות הקשה שעבר עלי היום. את הטלטול ועוגמות הנפש הרבות. את הרכוש שהפקדתי בידי אחרים, ובעיני עתה הוא בטל, ואינני דואג לו כלל בגלל קדושת השבת.

"שאלתם אותי, מי שלח אותי לכאן? ה' הוא זה ששלח אותי לכאן. לכל אחד מאיתנו יש תפקיד ושליחות כאן בעולם. השליחות היא להאיר את העולם באור התורה והמצוות. כמו שכתוב: "כי נר מצוה ותורה אור". נשלחתי מירושלים היישר למלבורן, עברתי את כל הטלטולים הללו והעיכובים הללו, כנראה כדי להשלים לכם מניין לאמירת קדיש. כנראה היו האימהות הללו, שהיום הוא יום השנה שלהן, נשים צדקניות במיוחד. וה' רצה שיהיה מניין שלם כשאומרים עליהן קדיש.

"באופן אישי הייתי ירוד מאוד כשהגעתי לכאן, עייף ועצוב. עכשיו, כשגיליתי את הסיבה, מציפה שמחה גדולה את לבי".

נתנו ידיים ורקדנו. רקדנו כמה דקות כדי להודות לה' ולחפש כל אחד את השליחות שלו עם עצמו.

אחרי התפילה אמר החזן של בית הכנסת שהיות והרב לא נמצא, הוא מוכן לקחת אותי קרוב ליעד אליו אמור אני להגיע. הלכנו למעלה משעה נוספת. בזמן שצעדנו ציין החזן בסיפוק כמה חשובה הייתה ההתעוררות הזו, שקרתה היום אחרי התפילה. "בבית הכנסת שלנו, בקושי רוקדים" – אמר לי – "אפילו בשמחת תורה אין מי שירקוד. וזה שהיום כולם רקדו יחד עימך בשמחה, זה דבר גדול מאוד".

הגענו לישיבת חב"ד במלבורן, ומשם הלכתי כעשרים דקות לכתובת.

כשהגעתי הייתה השמחה מרקיעת שחקים. לא היה אחד מבני הקהילה שלא התקרב אליי כדי לשמוע, איך בחסדי ה' הגעתי ליעדי. איך לא חיללתי שבת, איך העזתי להשאיר את כל החפצים בידי זרים, העיקר לא לחלל את השבת.

אחד ממתפללי בית הכנסת אמר לי שכעת הוא מבין את משמעות העניין להניח את כל החבילות והדאגות בצד לפני שבת, ובשבת להיות בשמחה גדולה. הרעיון לא לדאוג מכלום, לא מחבילות פיזיות ולא מחבילות רגשיות. כ-3 שעות אחרי יציאת השבת הגיע נהג המונית להשיב לי את התיק האישי שהיו בו הטלית והתפילין, את הכסף, הדרכון, והמסמכים החשובים שלי.

ביום ראשון ניסיתי להתקשר לשדה התעופה, לתת כתובת מדויקת יותר, כדי שישלחו לי אליה את החבילות הגדולות יותר בשדה התעופה אמרו לי שמזל (נס…) שהתקשרתי כעת, כי בדיוק עכשיו רצו האחראים, בהיעדר פרטים מזהים, להשליך את המזוודות שעמדו כבר יומיים ללא דורש, לבור הביטחון.

בור הביטחון זה מקום שקשה להאמין שהיו מוציאים אותן משם אחר כך.

את הסיפור הזה מצאתי ביום שלישי שאחרי אותה שבת, מתנוסס בכותרת הראשית של העיתון היהודי באוסטרליה. עורך העיתון שמע את הסיפור והתרגש מאוד עד שהחליט לפרסמו.

(גל' קבלת שבת)