יש אנשים, שכאשר הם שומעים את המילה 'בטחון', מיד רוצים לדעת: "האם עלי להשתדל בשיעור הזה או הזה? האם במצב פלוני אני עושה מעט מדי השתדלות? או שמא עלי לבטוח יותר?" תמיד מתנהל אצלם דיון פנימי: "האם אני צריך להשתדל, לעשות, או שמא לא?"
והנה, אם אני הייתי מסוגל לענות על השאלות הללו, לא הייתי יושב כאן. הייתי פותח משרד בשדרה והופך למיליונר, כי במרוצת השנים, נשאלתי שאלות כאלו על ידי כל כך הרבה אנשים. אני מקבל כל הזמן שיחות טלפון עם שאלות כאלו. אתם יודעים מה אני עונה להם? שבלתי אפשרי לדעת.
זהו נושא לא פשוט בכלל; תמיד הוא מורכב, כי זהו אחד מהניסיונות הגדולים של החיים. אף אחד אינו יודע – וזה חלק מהניסיון. ואף על פי כן, מצופה מאיתנו לעמוד ולעשות את המקסימום כדי לבחור בדרך הנכונה. יהודי שעובד על בטחון בה', ימצא את הדרך הנכונה בחייו. הוא יעשה שימוש בחכמה המובנית שבו, ויקבל החלטות נכונות, כפי מיטב יכולתו. יתכן ומדי פעם הוא גם יטעה, אבל הוא עובד את ה'; הוא עושה כמיטב יכולתו.
הקיום האמיתי של מצוות הבטחון תלוי בראש ובראשונה לא על מה שנעשה אלא על מה שנחשוב.
אולם למרות שאין ספק שבמובנים מסוימים, קיים שינוי בדרכי הנהגתו של בעל הבטחון – מבחינות מסוימות, בעל הבטחון נוהג אחרת ממי שאינו בעל בטחון – אולם לא זהו הנושא שלנו בשיחה זו. כרגע אנחנו לומדים חובות הלבבות, כלומר לא חובות האיברים אלא חובותיו של השכל. וחשוב שנדע שכל החלטה שנקבל – "האם עלי לעשות את ההשתדלות הזו או לא?" – הקיום האמיתי של מצוות הבטחון תלוי בראש ובראשונה לא על מה שנעשה אלא על מה שנחשוב.
פעם ניגש תלמיד אחד אל הסבא מסלבודקה זיע"א ושאל אותו כך: "מדוע כל השמועסען (השיחות) של הרב'ה אינם למעיישה? אין בהם שום דבר מעשי.
הרב'ה מדבר רק על מחשבות ורעיונות".
מה ענה לו הסבא? "איני מבין. הכל למעיישה. כל מה שאני מדבר הוא למעיישה".
עד כאן תוכן השיחה שהתנהלה בין הסבא זצ"ל לבין אותו תלמיד, כפי שהיא סופרה על ידי התלמיד. אולם מי שחזר בפני על הסיפור הוסיף לו פרשנות: כי מי אמר ש'מעשה' עושים רק עם הידיים? יש גם 'מעשה' שעושים עם הראש".
לא ניגע לריק
אז כמה בדיוק צריכים להשתדל – מה לעשות ומה לא – את זה רק ה' יודע. אולם מה צריך לחשוב – את זה אנחנו כן יודעים. בכל הנוגע למחשבה, לדעת הנכונה שעלינו לאחוז בה, אין כל שאלה כמה כן לעשות וכמה לא לעשות – הכל זה רק הקב"ה.
כשיש צורך להשתדל לפרנסה, תעשו השתדלות, ותעשו זאת בחריצות – אחרת. אינכם מקיימים את החלק שלכם בעסקה. כמו כן, תחסכו כסף כדי לקנות בית וכדי לחתן את הילדים, תתקינו סורגים בכל החלונות, וכך תשמרו על בריאותכם. כל מה שצריך לעשות – תעשו. אבל בד בבד, מידת הבטחון דורשת מאיתנו להרגיש שהקב"ה הוא זה שזן אותנו; הוא זה שעומד מאחורי כל הצלחה עסקית. את צ'ק המשכורת וכן את הבריאות האיתנה – אנחנו זוקפים אליו.
זה לא קל – "אבל הרי הלכתי ללמוד מקצוע. למדתי להיות איש מחשבים, ואני עובד קשה כל השבוע. ברור שמגיע לי תשלום". אולם עלינו להבין שהכל זה כלום. אפס! הכל אפס! הקב"ה הוא זה שנותן לך הכל.
בין אם הרווחת את כספך במניות, בעבודה מאומצת. או שמא המצאת איזה פטנט מוצלח – מדובר בתעתוע שווא. לא משנה כמה מאמץ השקעת בעבודתך, כשאתה חוזר הביתה בסוף השבוע עם צ'ק המשכורת ביד, הקב"ה הוא זה שנתן לך את הצ'ק הזה, לא הבוס.
חסיד בכל מעשיו
בכך הופכים החיים לניסיון אחד גדול. מנסים אותנו ובוחנים אותנו, ואנחנו עושים את כל הפעולות, ולכן אנחנו "עושים את זה בעצמנו", אבל עלינו לדעת שלמעשה איננו עושים שום דבר. הכל הוא אך ורק מהשי"ת!
וכעת אנחנו חוזרים לדבריו מלאי החכמה של רבינו החובות הלבבות: "כדי להתמיד הטובה – אל יבטח בה", כי אם בוטחים באמצעי כלשהו, בטחון זה עלול להיות הסיבה לכך שהאמצעי יילקח מאיתנו.
מה הסברא בכך? האם זהו עונש? לא. יש כלל ש"כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד" – הקב"ה הוא "חָסִיד בְּכָל מַעֲשָׂיו".
והנה, אין כל ספק שאדם שמאבד את הטובה שהיתה לו, מדובר בצרה עבורו. בוודאי שכן. אולם להעביר את הבטחון מה' לאמצעי אחר – זוהי צרה גדולה בהרבה! זו צרה הרבה יותר גדולה! ולפעמים התיקון של הצרה הגדולה הזו מגיע על ידי צרה קטנה יותר – הוי אומר, הסרת האמצעי.
הקב"ה חפץ להוציא את ה'קוץ' התקוע בשכלנו
בדיוק כמו אדם שניגש לרופא עקב קוץ שנתקע מתחת לציפורנו – ומה עושה הרופא טוב-הלב? הוא תופס את ידו של הפציינט ואוחז בה בחוזקה, ואז הוא נוטל לידיו מלקחיים ומתחיל למשוך ולסובב. הרופא היקר מכאיב לאיש הזה כפי שאיש לא עשה מעולם, אולם זוהי הדרך היחידה להוציא את הקוץ מהאצבע.
כן הוא הדבר בענייננו – הקב"ה חפץ להוציא את ה'קוץ' התקוע בשכלנו, ולעתים זה חייב להעשות בצורה כואבת. ומהו אחד הקוצים המכאיבים ביותר שתקועים בשכלנו? ההרגשה, הדעה, האמונה, שכל מה שאנחנו משיגים, כל קנין שאנחנו קונים – האמצעי הוא זה שעזר לנו.
זוהי המחשבה הרעילה שמשתחלת אל כל הצלחה שאליה האדם מגיע. כאשר אדם זוכה לאושר, בטחון, הנאה, כבוד או פרנסה על ידי אמצעי מסוים. קל מאוד ליפול ברשת הזו של ייחוס ההצלחה לאותו אמצעי.
ה'חכמולוג'
ניקח לדוגמא עובד מפעל או איש עסקים מוצלח. יש לו ראש טוב או ידים יעילות או מה שזה לא יהיה, שגרם לו – לפי הבנתו – לקבל קידום כלשהו או להצליח בדרך כזו או אחרת. הוא משלם את השכירות בזמן, וכך גם את שכר הלימוד במוסדות שבהם לומדים ילדיו. הוא סיפור הצלחה'! כמו שכתוב "חָכָם
בְּעֵינָיו אִישׁ עָשִׁיר" (משלי כח, יא). הוא רואה את עצמו כחכם, אחרת- כיצד הוא הצליח? "הייתי עובד חרוץ. עבדתי קשה. הייתי איש עסקים טוב. יש לי חוש ריח להשקעות טובות"
"הו", אומר הקב"ה, "אתה משאיר אותי מחוץ לתמונה".
ואז הקב"ה חס על האיש הזה, והוא מבקש להציל אותו מ'הצלחתו' המסוכנת. ה' ברחמיו מבצע ניתוח. ומסיר מהאדם את עושרו. זהו חסד גדול עבור האדם, כי כעת, בעודו מנסה ללא הצלחה למצוא עבודה חדשה – הוא עובר ממקום עבודה אחד למשנהו, ובכל מקום משיבים את פניו ריקם, חרף הרזומה המכובד שלו; הוא לומד כעת לקח חשוב, ש"אָרוּר הַגְבָר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם וְשָׁם בָּשָׂר זְרֹעו" (ירמיהו יז, ה).
אדם שמעביר את בטחונו מהקב"ה לעסק שלו, ואז העסק שלו פושט את הרגל – אזי גם אם כעת הוא נותר חסר כל – עליו לשמוח. זהו הדבר הטוב ביותר עבורו – הוא עבר ניתוח. הוא דומה לאדם שבגופו קינן גידול מסוכן, וכעת הוא יוצא מבית החולים – פחות הגידול. נכון שבנוסף לגידול 10,000$ גם הם פחתו ממנו, אבל הוא מאושר. הוא רואה זאת כהצלחה, מכיוון שהגידול הוסר. גם הקב"ה ביצע ניתוח והסיר מהאיש את העסק, שהיה גידול מסוכן שגרם לו לשכוח את ה'. אכן, אם הוא היה בוטח בה', העסק לא היה מסוכן עבורו, ולא היה צורך להסירו ממנו.
עקרון לחיים
הו, כעת הוא חי חיי הצלחה! הרופא הגדול הסיר ממנו את הגידול של "ומן ה' יסור לבו" (שם). מי שבוטח באמצעי, שכלו כבר אינו בוטח בה', וזהו ה'קוץ' הגדול מכולם, כי בזה הוא מאבד את אחת מהתכליות המרכזיות של החיים, שהיא, ללמוד לבוא לכלל הכרה ברורה בקב"ה. כולנו באנו לעולם הזה כדי ללמוד כיצד להכיר בה בהכרה מוחשית, וכאשר אנחנו שמים את מבטחנו במשהו אחר, הכרה זו נגזלת מאיתנו.
זהו אחד העקרונות הגדולים בנוגע לדרכי הנהגתו יתברך עם ברואיו. הוא רוצה ללמד אותנו את הלימוד החשוב הזה, כי הצלחה או כשלון בהשגת הדעת הזו, היא זו שתביא את ההצלחה או הכשלון לחיי האדם בכללותם.
ולכן התפקיד שלנו הוא ליישם את הדעה הזו בכל תחום מתחומי החיים.
כשנוטלים תרופה. כשמבקרים אצל הרופא הטוב ביותר, אסור לנו לבטוח בשום דבר מלבד השי"ת. טעות גדולה היא לחשוב שהתרופה היא זו שתביא לנו מזור. כמובן שעלינו לקחת את התרופה, שהרי התורה מחייבת אותנו לעסוק בדרכי הרפואה הטבעיים, וכמו שכתוב "וְרָפֹּא יְרַפֵּא", אבל כשלוקחים את התרופה, יש לומר כך – ואם אי אפשר לומר, אז יש לחשוב כך: "יהי רצון מלפניך שיהא עסק זה לי לרפואה", כי הקב"ה הוא זה שמרפא אותנו.
סופו של אבי ה'ג'וגינג'
כמו כן, אסור לסמוך על ההתעמלות לצורכי בריאות. לעשות התעמלות – בוודאי שצריך! אני ממליץ על הליכה. אבל אסור לבטוח בזה! יש אנשים שיש להם בטחון בדברים הלא-נכונים. היה אדם בשם ג'יימס פיקס שכתב ספר בנושא ה'ג'וגינג' (ריצה קלה). בו הסביר כיצד צורת ההתעמלות הזו מאריכה את חיי האדם. אם תעסוק ב'ג'וגינג' במשך כך וכך זמן בכל יום. הדבר יחזק את ליבך, וגם בגיל שיבה יהיה לך לב חזק. זה מה שהוא אמר ומה היה סופו? הוא מת בגיל חמישים ושתים – בעיצומה של ריצת 'ג'וגינג'… אותו לב שעליו הוא סמך, הפנה אליו עורף.
היה אדם שהקפיד תמיד לשאת עמך אקדח לצורך הגנה עצמית; עד שלילה אחד הוא חלם חלום בלהות. שגרם לו לשלוף את אקדחו ולירות בעצמו. אמצעי ההגנה שלו – הוא זה שהרג אותו.
איני אומר שאיננו צריכים לשמור על עצמנו. בוודאי שצריך לעשות את כל הפעולות הנחוצות. אבל אסור לנו לייחס את הצלחתנו לפעולות אלו. מה שנעשה – וצריכים לעשות – עלינו לעשות כל מה שנחוץ כדי לשמר את בריאותנו, לשמר את הרכוש שלנו, להצליח בכל תחום – בבית ומחוצה לו; למרות זאת, עלינו להיות ערים לסכנה, ולזכור תמיד שהדרך לשמור על בטיחותנו והצלחתנו היא בכך שנשים את מבטחנו אך ורק בהשי"ת.
ככל שהאדם מזכיר לעצמו את העניין הזה במשך היום – וזה אף פעם לא יותר מדי – כך יצליח יותר ויותר. הוא נוהג בדיוק כמו כולם: הוא עובד, מבשל, אוכל, עושה והולך, אבל הוא מזכיר לעצמו שוב ושוב שכל הצלחה, מהמורכבת ביותר ועד הפשוטה ביותר. אינה שלו – אלא של הקב"ה. הוא אינו סומך על משפחה, על העבודה, או על הידים הטובות שלו: הוא לא סומך על תלושי המזון, על דמי אבטלה, או על הדוד העשיר. לא! בכל מה שהוא מתעסק, במשך כל היום כולו, הוא מזכיר לעצמו ללא הרף שהכל תעתוע. זה רק אתה, הריבונו של עולם! רק אתה! כל היום. זו הדרך שבה יוכלו כל איש ואשה להפוך ל'בעל הבטחון' של החובות הלבבות.
('תורת אביגדור' פר' בא תשפ"ד)