"וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים" (במדבר יא א)
פעם אחת נכנס להרה"ק רבי אהרן מבעלזא זי"ע אדם חשוב, שסבל רבות בשואת אירופה ואיבד את יקיריו בגיא ההריגה. כשהוא דואב ומר נפש, כאוב ורצוץ על כל התלאות והזוועות אשר מצאוהו שם, שפך את דאבון לבו בפני מרן זצ"ל, ותוך כדי הדברים אמר לו: "ומי הוא זה אשר יבין ללבי הפצוע כמו הרבי, ששתה אף הוא את כוס התרעלה ואיבד את משפחתו במלחמה".
תיכף בשומעו זאת ניתר הרבי ממקומו בסערת רגשות עזה, והכריז מנהמת לבו: "חס ושלום! מיט מיר האט דער רבש"ע קיינמאל נישט שלעכטס געטוהן! דער רבש"ע האט אימער גוטס געטוהן, און נאר גוטס געטוהן" – חס ושלום! עמי לא פעל ה' רעה אף פעם, ואך טוב עשה עמי הרבש"ע! וחזר שוב: "מיט מיר האט דער רבש"ע קינמאל נישט שלעכטס געטוהן".
וציוה מרן זצ"ל על אותו אדם ליטול את ידיו ולחזור בו מדבריו… וחלף זמן מה עד ששבה אליו רוחו ושככה סערת נפשו.
(ע"פ 'אורות הגבעה', מתוך 'רשומים בשמך' – שיחות הגרי"ש אונגר זצ"ל)