בס"ד
צמד המילים הפשוטות הללו, המוצמדות בדרך כלל לחשיפות עיתונאיות, ומהוות תקוותו הנלבבת של כל עיתונאי או רודף כותרות הן בימי מלחמה מצמררים אלה, בהם אנו מצויים, למילים מצמררות בעצמך.
מצמררות הן המילים הללו, מכיון שמדי יום, לדאבון לב הותר לפרסום" שמם של חללים נוספים הי"ד שנפלו ונעקדו על קידוש ה' במלחמה האכזרית נגד המרצחים המחבלים ימ"ש. אותם מחבלים שמקדשים את המוות ואת השטנה, את הרצח ואת המשטמה, שכל תכליתם פרא אדם.
אגב, שמעתי לאחרונה 'ווארט' משמו של ה'חפץ חיים' זצוק"ל, בכינוי זה של "פרא אדם". על פי כללי הדקדוק, שם העצם יופיע תמיד לפני שם התואר. למשל: אדם גבוה, אדם חכם, אדם בריא וכדומה. לא נכתוב להיפך: גבוה אדם, חכם אדם או בריא אדם. מדוע אפוא כאשר התורה מעניקה את הכינוי הלזה של "וְהוּא יִהְיֶה פְּרָא אָדָם", לישמעאל, אביהם של הערבים; כאן מופיע לכאורה שם התואר לפני שם העצם? על פי הדוגמאות שהבאנו, צריכה היתה לכתוב: "אדם פרא", ולא "פרא אדם"! – ללמדך, ענה ה'חפץ חיים' בהצהרת מציאות כאובה ומוכחת: כי אצל ישמעאל, לאורך כל הדורות, שם העצם הינו "פרא", ושם התואר הוא "אדם". כי אכן בבסיסו בבסיס הווייתו הרי הוא "פרא", ואחר כך אפשר שהינו גם "אדם", וכולי האי, ואולי…
בני בניו של ישמעאל, שכנינו הפלסטינים המחבלים המרצחים ימ"ש, נושאים למעשה רק את שם העצם שלהם, איבדו לחלוטין את שם התואר "אדם". במעשיהם השפלים מוכיחים הם, כי אינם ראויים אף לתואר אדם.
הכינוי "חיות פרא" מתאים להם יותר, או ליתר דיוק: 'פרא-חיות". נחזור לעניננו. המלחמה העזה הניטשת בעזה, גובה,
לדאבון לב, קרבנות יקרים וכבדים. אנשים המוסרים את נפשם למען עם ישראל, כאשר כמעט מדי יום אנו מתבשרים בצמד המילים הללו "הותר לפרסום", על עוד אובדן, עוד אבידה, עוד שכול, ערר צער ויגון וכאב לבלי סוף. כל חלל, הרי הוא עולם ומלואו, וגלי
הכאב והצער מתרחבים והולכים לכלל משפחתו ומכריו.
ואנו, כחרדים, לא רק חרדים לאותו שכול וכאב נורא, אלא מחזיקים אומנות אבותינו בידינו, ונושאים תפילה מעומק הלב לבל יישמע עוד צמד המילים הללו "הותר לפרסום". מתחננים, מתפללים ומייחלים כי לא יארעו חלילה שום צר ומצוק ופגע וכל תקלה לאיש מן האומה היהודית, הן בעורף והן בחזית ובכל אתר ואתר.
לשם כך אף הורונו רבותינו, איש איש לפי חוגו וקהילתו, להוסיף בלימוד בתפילה ובאמירת תהילים, כי אנו אכן מאמינים בכל לב, כי בכח התפילה – כבניו של יעקב אבינו ע"ה – אודותיו נאמר "הקול קול יעקב', אזי אין ידי עשו שולטות'.; מסוגלת היא התפילה לשדד מערכות ולהפוך הכל לטובה
עם זאת, הארה בונה אחת: ככל שנמשכת הלחימה, חלק מאיתנו עלולים להיכנס לסוג של 'שיגרה'. כך, אמירת פרקי תהילים לאחר התפילה, עלולה להפוך למצוות אנשים 'מלומדה'. עשויים להבחין בסוג של רפיון, כאשר חלק מן הציבור יסיים את התפילה ויעזוב את בית הכנסת לפני אמירת התהילים; אחרים כבר נמצאים עם רגל אחת בחוץ, ויש כאלה שממלמלים במהירות ויוצאים לדרכם.
ולא היא! אנו במלחמה. וכשאנו במלחמה, צריך להמשיך ולאחוז בכל עת באומנות התפילה.
הן בזאת אנו מאמינים.
כל פרק תהילים שנאמר בכוונה, כוחו להשפיע רבות ועצומות. אך אם הופך הוא למלמול מהיר ומקוטע, הרי שיש בכך רפיון חלילה, שעלול בהחלט להשפיע על המערכה כולה.
נתחזק אפוא, ונביע את תפילתנו לפני אדון כל, בתחנון ובחינון, כי ישמור על כל עמו ישראל, בכל מקום שהם, מכל צרה וצוקה, מכל נגף ופגע, וכמובן ממכת מוות ואובדן רח"ל, ולא ישמע עוד במחוזותינו צמד המילים "הותר לפרסום" במשמעותו השלילית, כי אם ישמע
במהרה אי"ה קול הישועה וקול התשועה.
כי לה' הישועה!
(המודיע-מדורים, בנימין חינקיס, כ"א טבת תשפ"ד)
הרב ברוך רוזנבלום שליט"א: "הותר לפרסום":