"והיה ביום השישי והכינו את אשר יביאו, והיה משנה על אשר ילקטו יום יום" (ט"ז ה) – מלבושים ירדו עם המן בגמ' (יומא ע"ה.) איתא שירד להם לישראל עם המן תכשיטי נשים ואבנים טובות ומרגליות. ופרש"י (שם ד"ה תכשיטי נשים) 'בשמים שהן דוכות במדוכה ומתקשטות בהן'. אבל דבר חידוש מצאתי ב'תוספות השלם' (כאן) בערב שבת קודש ירדו לישראל עם המן תכשיטים ומלבושים. ויש להעיר על מה שכתבו שירדו לישראל 'מלבושים', דאיזה צורך היה לישראל למלבושים, הלא כתב רש"י (דברים ח, ד ד"ה שמלתך) 'ענני כבוד היו שפים בכסותם ומגהצים אותם כמין כלים מגוהצים, ואף קטניהם כמו שהיו גדלים היה גדל לבושן עמהם, כלבוש הזה של חומט שגדל עמו', וא"כ לא היה להם צורך במלבושים חדשים. ושמא י"ל דאכן מלבושי חול גדלו עמהם ולא החליפו אותם, אבל לכבוד שבת היו לובשים בגדים חדשים, ולכן דייקא בערב שבת ירד להם מלבושים עם המן, ואתי שפיר. ובפרשת תרומה (ל"ה כ"ז) מובא שהנשיאים הביאו את אבני השוהם ואת אבני המילואים לאפוד ולחושן מאותם אבנים טובות שירדו לישראל עם המן בע"ש (אוצר פלאות התורה).
שמעתי מרבי יהושע העשיל ווייס ז"ל שסיפר בשם רבי יהודה אסאד זצ"ל סגולה לחולה שיתרפא מחוליו, שישנו מיטתו מחדר לחדר
- "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך" (ט"ו כ"ו) –
רפואה לחולה שיעבור למיטה אחרת – בספר 'אלף כתב' (אות תקסד) מובא: שמעתי מרבי יהושע העשיל ווייס ז"ל (תרס"ט) שסיפר בשם רבי יהודה אסאד זצ"ל סגולה לחולה שיתרפא מחוליו, שישנו מיטתו מחדר לחדר, ואם אי אפשר, ישתדלו לשנות ולהניחו במטה אחרת, ובדוק ומנוסה לרפואה ולבטל מעליו גזר דין שייהפך לטובה'. ונראה שמקור לסגולה זו נעוץ במה שאמרו בגמ' (תענית כ"ד:) פעם התפלל רבא בתקופת תמוז על גשמים שלא ירדו, פתח ואמר: 'רבש"ע, אלוקים באזנינו שמענו, אבותינו סיפרו לנו פעול פעלת בימיהם בימי קדם (תהלים מ"ז כ) ואנו בעינינו לא ראינו', מיד ירדו גשמים בשפע גדול מאד. בא אביו אליו בחלום, ושאלו: האם מותר להטריח השי"ת כל כך? וא"ל אביו: אל תשכב במיטתך הלילה. ואכן שכב רבא במקום אחר, למחרת מצא רבא מיטתו חתוכה בסכינים, כי רצו השדים להורגו וניצל, דשינה מקום השינה למיטה אחרת. ובגמ' ר"ה (ט"ז:) וב"מ (ע"ה:) מצינו כעי"ז דאמרו שאחד מהדברים הקורע גזר דין האדם הוא שינוי מקום (אוצר פלאות התורה).
- "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך" (ט"ו כ"ו) –
ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים – הליכה לצדיק בעת צרה נהוגה הייתה עוד מימי קדם. ואיתא בגמ' (ב"ב קט"ז.) 'דרש ר' פנחס בר חמא כל שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים', שנאמר (משלי ט"ז) 'חמת מלך מלאכי מות ואיש חכם יכפרנה'. וכן 'מעשה שחלה בנו של רבן גמליאל, שיגר שני תלמידי חכמים לרבי חנינא בן דוסא לבקש עליו רחמים' (ברכות ל"ד:). וכן מובא בגמ' (תענית ח.) ואם לחש ולא נענה מה תקנתו, ילך אצל חסיד שבדור וירבה עליו בתפילה.
וכתב הרמ"א (ביו"ד סי' של"ה ס"י בשם הנמוק"י) יש אומרים שמי שיש לו חולה בביתו ילך אצל חכם שבעיר שיבקש עליו רחמים'.
ב'ארחות יושר' (פכ"ו לגר"ח קניבסקי זצ"ל) כתב שיסוד ברכת צדיק בנוי עה"פ 'ותגזר אומר ויקם לך', שהקב"ה מסכים לדברי הצדיק, ומציין הרבה דוגמאות מחז"ל שדברי חכם מתקיימים בין לברכה בין לקללה ואפילו שיצא מפיו בטעות. מאידך, כתב ב'נועם אלימלך' (פר' חוקת): התורה היא מרפא לכל, ואסור להתרפאות בד"ת. אלא הרושם שנשאר באדם והקדושה שנרשם בו ע"י לימוד התורה, על ידה יכול האדם לרפאות חולים. ואיך ירשם עליו קדושה, ע"י שימסור נפשו על לימוד התורה'. ולפי"ז 'ילך אצל חכם' – ברכת האדם מרפאת מכח התורה שבקרבו.
שמעתי מרבי הלל כגן זצ"ל
שמעתי מרבי הלל כגן זצ"ל, שרבי זונדל הוטנר מאישישוק זצ"ל שהיה צדיק גדול, ובתקופה אחת החל ה'חפץ חיים' לשלוח אליו אנשים שיקבלו ממנו ברכה. לימים פגש את ה'חפץ חיים' ושאלו, וכי צדיק אני, וא"ל דמובא בר"ן (נדרים ב.) דשאל על אחד מהראשונים (רבינו תם) בלשון 'פה קדוש איך אמר דבר זה', ולכאורה אינו מובן מה ענין 'פה קדוש' לסברא בתורה. ואמר שהביאור הוא דהנה אם הדין שאמר מכח סברא אינו נכון – יוצא שאמר שקר, וע"ז כתב הר"ן שהוא פה קדוש איך יכשל באיסור שקר. ואתה צדיק ושומר את פיך. ממילא הקב"ה לא יכשילך בשקר, סיים ואמר ה'חפץ חיים' – לכן יכול אתה לברך לזקוקים, מאחר שהנך שומר על פיך. ויש מפרשים שמעלת הצדיקים שמרגישים צער הזולת כצערם, ולכן תפילתם מועלת.
ויש צדיקים שנהגו לקבל כסף מהמבקשים להתברך אצלם, שאז הצדיק יתפלל גם עבור עצמו, דחושש שאם תפילתו לא תתקבל, הרי הכסף לא ניתן בלב שלם, ויהא בזה חשש לאבק גזל, ולכן מתפלל בשברון לב גם עבור עצמו ואז תפילתו נשמעת (טוב טעם ודעת להגר"מ שטרנכוך פר' וירא). עוד כתבו האחרונים להסביר מש"כ ה'נמוקי יוסף' שמי שיש לו חולה בתוך ביתו מבקש לפני הרב התופס ישיבה שיברך אותו, והטעם לכך עפ"י הגמ' בר"ה (י"ז) דתפילת יחיד אינו מועיל רק קודם גזר דין אבל לאחר גזר דין אינו מועיל, ותפילת רבים מועיל אף לאחר גזר דין, ומובא בגמ' (תענית ט): מי שרבים צריכים לו דינו כרבים, וכ"כ ב'פרשת דרכים' (סוף דרוש י"ג) ולכן הרב התופס ישיבה שמלמד לתלמידים תפילתו נשמעת גם לאחר גמר גזר דין.
וכן מובא (במסכת סופרים פי"ח). עוד נהגו בירושלים להוליך הילדים לזקנים שיברכו אותם בגיל י"ג. וכתב ה'מהר"ם שיק' (או"ח סי' רצ"ג) ישוב להערת האחרונים על המנהג לבקש מצדיק שיתפלל. הרי אחד מיסודי הדת שהניח הרמב"ם (בפיהמ"ש סנהדרין סוף פרק י"א) דאסור לעשות אמצעי להיות מליץ בינו ובין הקב"ה, וא"כ במה שמבקש מהצדיק שיתפלל עבורו נראה כאילו עושה את הצדיק כאמצעי ח"ו. וע"ז מבאר דאחד מהדברים שיגרום רחמים וחסד הוא כשהעונש מגיע גם לאחרים שלא ראויים לעונש, ואז ראוי שיעשה הקב"ה לפנים משורת הדין גם לאותו אדם שמגיע לו העונש, וכשאדם מודיע צערו לצדיק הוא מצטער עמו, וכיון שאין הצדיק ראוי שיצטער, בזכותו מרחם ה' על האדם האשם.
למה תשקלו כסף לרופאים ולגורלות
וכתב הגר"ח פלאג'י זצ"ל (רפואה וחיים פ"א כ"א) 'מרגלא בפומיה של הסבא קדישא מוהדי"א זצ"ל למי שחלה בביתו, למה תשקלו כסף לרופאים ולגורלות, תלכו אל אדם חכם ירא וסר מרע, ויתפלל בעדו ויעשה לו פדיון וילמד לרפואתו, ותראו מעשה ה' כי נורא הוא ותיכף יתרפא, וכן הוא בדוק ומנוסה'.
וב'דרכי חיים ושלום' (סי' תתקע"ג) וב'דברי תורה' (ח"ב אות נ"ג) מובא: יש קבלה מהצדיקים, כשהולכים אצל הצדיק שיתפלל על עניין נחוץ וצריכין נס ומופת גדול, יחזיקו הדבר בסוד כמה דאפשר קודם שפעלו הדבר, כי אם יתפרסם מוקדם, יוכל לשלוט עין הרע ויגרום שלא יבוא דבר הישועה, וראיה ממעשה שונמית שהלכה לאלישע הנביא שיחיה בנה והחזיקה הדבר בסוד (מלכים ב' ד') (הרב אליקום דבורקס שליט"א).
האם נוהגים לתת חיטים לפני העופות בשבת שירה ? ?
- כתב ה"מגן אברהם" (או"ח סי' שכ"ד סק"ז:): יש נוהגים לתת חיטים לפני העופות בשבת שירה, ואינו נכון, שהרי אין מזונותן עליך. וכתב ב"תוספת שבת": כיוון שנהגו כן לשם מצוה, דמפורסם שהעופות אמרו שירה בים – אין להקפיד בכך. וכן כתב ה"ערוך השולחן" (סי' שכ"ד סק"ג) שמנהג ישראל תורה, שהרי אין אנו טורחים בשבילם, אלא בשבילנו, דמורגל בפי ההמון שהעופות אמרו שירה על הים, ולכן אנו מחזיקין להם טובה, והכוונה בזה לזכור שמחת שירת הים. אולם על עצם דברי המג"א כתבו להעיר דהוא בעצמו (הל' יו"ט סי' תצ"ז סק"ב) כתב על דברי המחבר: "דגים ועופות וחיה שהם מוקצה – אין משקין אותם ביו"ט, ואין נותנים לפניהם מזונות, שמא יבוא ליקח מהם". וכתב המג"א (בסק"ב): אם נותן בריחוק קצת מהם, והם באים ואוכלין – אין איסור. וציפורים, שהדרך ליתן להם בריחוק מקום – מותר לתת להם. וא"כ מדוע דחה המג"א המנהג? אולם כתב ה'דגול מרבבה' (ס' תצ"ז) דדברי המג"א הם דווקא באותן שמזונותן עליך, דאין איסור רק משום שמא ייקח מהם, ולכן מותר בריחוק מקום, אבל ב'אין מזונותן עליך' – אסור ליתן. וציפורים דאין מזונותן עליך – אסור אף בריחוק מקום. ואכן כתב רבי יעקב עמדין זצ"ל (בסידורו): 'מה שנהגו לשטוח חיטים לפני העופות – שטות ואסור הוא'. ועוד יש ליישב ע"פ דברי 'הלבוש' להתיר בימות החורף לתת לעופות גם אם אין מזונותיהן עליך, משום שאין מצויין להם מזונות בשדה. וגם הר"ן סובר כן, וכיון דשבת שירה היא בימות החורף, יש לומר 'מנהג אבותינו תורה'. וה'אשל אברהם' כתב להתיר, דבין כך היה משליך שם שיירי האוכל – אין זו טירחא, ולכן מותר לנער המפה מהפירורים במרפסת או בחצר, אף שהציפורים יאכלו הפירורים, או שנעמדים לאכול ליד אדן החלון או מעקה המרפסת והפירורים נופלים כדרכם, ואינם חוששים.
השלכת מאכל לעופות – סגולה לרפואה –
רבי חיים פלאג'י (או"ח ס' תרה אות ב) כתב: 'אם זורק מאכל לעופות בגגות, מקיים 'כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מהשמים' (שבת קנא:), וכן בחולה שמבקש רחמים – שמשליכים מאכל לעופות על הגגות כדי לרחם על הבריות, ובזה יזכה שירחמו מהשמים עליו'. וכן כתב בספרו 'רפואה וחיים' (פי"ב אות עד): 'כשיש חולה בתוך ביתו – יעשה ותרנות, אפילו עם עופות השמים, ובדוק ומנוסה שיבקשו עליו רחמים'. ונראה שהמקור לסגולה זו הוא הגמ' (ב"מ דף פה.) על רבי, שבאו עליו ייסורים על שלא ריחם על אותו עגל שהוליכוהו לשחיטה והיה בוכה, וביקש להסתיר ראשו תחת כנפי בגדו של רבי, א"ל רבי: 'לך לשחיטה כי לכך נוצרת'. אמרו ברקיע: כיון שאינו מרחם על היצורים, יבואו עליו ייסורים. ובסוף נתרפא בגלל שריחם על הבריות, שפעם אחת ביקשה שפחתו לגרש את בני החולדה שהיו שם בביתו, אמר לה רבי: 'עזבי אותם, הרי כתוב (תהלים קמה ט) 'ורחמיו על כל מעשיו'. אמרו ברקיע: כיון שהוא מרחם על הבריות, נרחם גם עליו, ומיד נתרפא (אוצר פלאות התורה).
חידות לפרשת השבוע:
א. מדוע המצרים נכנסו לים?
ב. איזה דברים בפרשתנו נאמרו על דתן ואבירם?
ג. כמה עמלקים הרג יהושע?
ד. מה הישראלי אמר לכלבו כשראה את מצרים על שפת הים, ומה עשה עם מנעלו?
ה. מי עוד היה בקריעת ים סוף, מלבד ישראל והמצריים?
ו. מדוע הוצרך הקב"ה להישבע ליבשה?
- תשובה לחידה א. איתא בפרקי דר' אליעזר (פמ"ב) עה"פ בשה"ש (א, ט) 'לסוסתי ברכבי פרעה' – הסוס שרכב עליו פרעה ראה סוסיא בים, ורץ וצהל ונכנס לים אחריה, ואחרי שראו המצרים את פרעה שנכנס לים נכנסו כולם לים אחריו, ופירש הרד"ל זה מה שאמר הכתוב 'כי בא סוס פרעה ברכבו ובפרשיו' שע"י סוס פרעה נכנסו רכבו ופרשיו.
- תשובה לחידה ב. א. כתב התרגום יהונתן עה"פ 'ואמר פרעה לבני ישראל נבוכים הם בארץ' דהיינו לדתן ואבירם שנשארו במצרים. ב. במדרש הגדול (פר' קורח) איתא עה"פ 'ויאמרו אל משה המבלי אין קברים במצרים' – דדתן ואבירם אמרו כן. ג. במד"ר (שמות פ"א ופכ"א) איתא 'ויותירו אנשים ממנו' – זה דתן ואבירם. ד. כתב 'בעל הטורים' עה"פ 'וילן העם על משה' זה דתן ואבירם. ה. במדרש (תנחומא שמות סי' י') כתב עה"פ 'יצאו מן העם ללקוט' – זה דתן ואבירם (למכסה עתיק).
- תשובה לחידה ג. י"א שהיו תתר"פ ריבוא עמלקים (10,800,000), וי"א קפ"ז אלף ריבוא (1,870,000,000) וי"א ת' אלפים ('מכסה עתיק' להגר"ח קנייבסקי זצ"ל)
- תשובה לחידה ד. במדרש (תהלים כ"ב א) מובא: 'כיון שנשתקעו (המצריים) בים, רמז הקב"ה לים והשליכן ליבשה, והיו ישראל רואין אותן מתים, והיו כל אחד מישראל נוטל כלבו והולך ונותן רגלו על צוואר המצרי, ואומר לו: אכול מהיד שהשתעבדה בי, אכול מהמעיים שלא חסו עלי'. ובש"ך עה"ת כתב דאחת הסיבות שעשה הקב"ה שיראו את מצרים מתים על שפת הים, דכל אחד ואחד ראה את הנוגש שלו והכירו והיה הישראלי טופח עם מנעלו על פניו ומכה בו.
- תשובה לחידה ה. רש"י (בתהלים ע"ח י"ב) כתב עה"פ 'נגד אבותם עשה פלא', אברהם יצחק ויעקב באו על הים והראם הקב"ה איך הוא גואל את בניהם. ומאידך איתא במדרש אגדה עה"פ 'וירא את מצרים מת', דהכוונה על מצרים הזקן שהיה בן בנו של חם אביהם של כל מצרים שכבר מת, והעמידו הקב"ה מקברו שיראה פורענות בניו, וישראל ראוהו על שפת הים וזה מה שנאמר 'וירא ישראל את מצרים' שכבר מת על שפת הים.
- תשובה לחידה ו. כתב הש"ך עפ"י המכילתא, דהים פלט את המצרים ליבשה, והיבשה פלטה את המצרים לים. אמרה היבשה: ומה בשעה שקיבלתי רק את דמו של הבל שהיה יחידי – נאמר לי 'ארורה האדמה', איך אני עכשיו יכולה לקבל דמם של כל אוכלוסין אלו, עד שנשבע לה הקב"ה שאינו מעמידה בדין עליהם, שנאמר 'נטית ימינך' ואין ימין אלא לשון שבועה, ולכך אמר 'תבלעמו ארץ' שהוא לשון ציווי.
- (מתוך עלונו של הרב צ'ולק בשלח תשפ"ג)