"ויוסף ישית ידו על עינך" (מו ד)
ר' בן ציון פלמן בבית מדרשו, הקפיד להקל על קריאת הילדים שעולים לתורה בבר-מצוה, היינו שלא הסכים שיעירו להם, רק אם הקריאה היתה שלא כדין גם בדיעבד. לא ידעו מדוע הקפיד כל כך – שלא להקפיד.
עד שבא ידידו רבי נחום מינקוביץ, וסיפר שהמקור לכך הוא ממעשה שרבי נחום סיפר לו, אודות הבר מצוה שלו שהתקיימה בבית ה'חזון איש', וכך סיפר:
"כשהייתי חתן בר מצוה, ה'חזון איש' הגן עלי שלוש פעמים:
"בתקופת הבר מצוה שלי, כבר היו נביאים של קלף במנין של ה'חזון איש' (קודם לכן לא הצליחו לרכוש נביאים על קלף), ולכן הייתי צריך להכין היטב את הקריאה של הנביא.
"נולדתי בחוה"מ סוכות, י"ט תשרי, והשבת שלפני הבר מצוה שלי היתה יו"ט ראשון של סוכות שחל בשבת. לאחר מכן עשו קידוש בסוכה שעל הגג.
"כיון שבימים הנוראים באו הרבה להתפלל עם החזו"א, והיה צפוף מאד בחדר, אמר החזו"א: 'למה להצטופף? נעלה על הגג ונתפלל שם!', ואמר שיעשו ברזנטים עם גג של בד שלא תהיה שמש, והמקום היה טוב עם אויר טוב, ושם התפללו עד אחרי החגים. בחצי השני של הגג, צא"י בנו סוכה לצורך הציבור (שהיה עתיד להתאסף ל'שמחת בית השואבה') ולא היה בה את החומרא של מעמיד דמעמיד של החזו"א. הסוכה היתה גדולה, ולכן החלטנו לעשות שם את הקידוש. אמא שלי אפתה עוגות וקנו שתיה, והכל היה מוכן בסוכה של החזו"א.
"בבוקר יום השבת שהייתי צריך לקרוא את המפטיר, כמה ממתפללי המנין עוררו שאלה, שהיות והמפטיר היום הוא בספר תורה מיוחד, בו קוראים את הפרשה של יו"ט, לכן יש הסוברים שלא להעלות קטן ל'מפטיר'. (המ"ב מביא שיטה כזו). ה'חזון איש' הבחין כי התעורר ויכוח, והתעניין על מה דנים ומה קרה, אמרו לו שיש שרוצים להחמיר שלא לתת לילד את המפטיר, מיד אמר ה'חזון איש': 'נו, לאזט אים לייענען' (תנו לו לקרוא) וחזר שוב 'לאזט אים לייענען'…
(בעקבות כך אמר פעם ר' בן ציון, שהוא הדין לגבי הקריאה עצמה של הילד, כל עוד שלפי הדין קריאתו טובה, אלא רוצים להחמיר, "אני מחמיר שלא לבלבל אותו ולא לעשות לו בעיות, כיון שילד חי מהבר מצוה כל החיים שלו, וממילא אם מבלבלים אותו זה מאד לא טוב").
"זו היתה הפעם הראשונה שהגן עלי – לגבי העליה וקריאת ההפטרה.
"הפעם השניה: לאחר התפילה, כאשר התכוננו לערוך את הקידוש של בר המצוה בסוכה שם, באו ל'חזון איש' ואמרו לו שהסוכה לא טובה, היא בנויה עם מעמיד של ברזל וכו' ואין כאן את החומרות של ה'חזון איש'. ענה ה'חזון איש': "קודם נעשה את הבר מצוה ואחר כך נתפלפל".
"רבי ביינוש פינקל שהיה נוכח במקום הסביר את דבריו, שה'חזון איש' לא סבור שסוכה כזו פסולה לענין הלכתא, אלא שדעתו היא שכאשר בונים סוכה, שיעשוה באופן שלא יהיה מעמיד דמעמיד ממק"ט, אבל אין זו סוכה פסולה, לכן בשמחת בר מצוה לא רצה ה'חזון איש' שיפריעו, ומי שלא רוצה שלא יאכל. ובאו כולם ונכנסו לסוכה – כולל ה'חזון איש', והתחיל הקידוש.
"הפעם השלישית שהגן עלי הייתה בעת שהתחלתי להגיד את הדרשה, התחילו לשיר ולהפריע לי, אמר ה'חזון איש' לציבור: 'נו לאזט אים' תנו לו, תנו לו לדבר, הקהל הפסיק לשיר עד סיום הדרשה. אמרתי את הדרשה בעברית, וכשסיימתי שאל אותי ה'חזון איש' בעברית: 'גמרת?', אמרתי שכן, אז הוא אמר לציבור נו, 'איצטער זינגט!' – עכשיו תשירו, ואז כולם שרו…".
עצתו אמונה
כידוע, ה'חזון איש' יצא מידי יום להליכה, מחמת בריאותו הרופפת (והתבטא פעם באופן כללי, כי הליכה היא רפואה לרוב המחלות).
"סיפר לי בחור" – אמר ר' בן ציון, "כי פעם אחת בעת שהתלווה לחזו"א בשעות הערב, בדרכם היו שם כמה נשים שדיברו בקול ובצחוק שלא בצניעות, וה'חזון איש' התחיל לרוץ ממש. כיון שה'חזון איש' רץ, רץ גם הוא עמו יחד.
"לאחר שה'חזון איש' נעצר ושב להליכתו. הבחור שאל את ה'חזון איש' מה קרה, מדוע הרב רץ כל כך מהר. 'תאמר לי, האם למדת מסכת אבות, והרי כתוב 'הווי בורח מן העבירה', מעבירה בורחים או הולכים?' – אמר לו ה'חזון איש'…".
באחת הפעמים, כשהבחור בן ציון פלמן התלווה למרן ה'חזון איש', ניגש ל'חזון איש' יהודי דתי למחצה והתנסח כפי שמדבר עם חבר, בזה"ל: "שמעתי עליך שאתה אדם מבין, אם כן רציתי לשאול אותך: יש לי הרבה כסף, היכן כדאי להשקיע אותו?"
השיב לו ה'חזון איש': אם לי היה כסף להשקיע, הייתי קונה היום הרבה קרקעות, קרקעות לרוב. צחק היהודי: "והרי אין כמעט כל ערך לקרקע!" (באותה תקופה הקרקעות היו זולות עד מאד) ולא רצה לקבל את דבריו. וכידוע בסופו של דבר הכל ראו כי ה'חזון איש' היה הצודק, כיון שערך הקרקעות עלה בשיעור גבוה מאד.
רצון יראיו / הגמרא נפתחת במקום המתבקש
"כאשר למדתי ב'תפארת ציון', נכנסנו קבוצת בחורים ביום הפורים ל'חזון איש'", סיפר תלמיד חכם. "היו שם כמה בחורים ששוחחו ושאלו שאלות בלימוד. מפעם לפעם הפסיקו ושרו מעט, ואחר כך שוב דיברו עם ה'חזון איש', ושוב שרו מעט. כך היה נראה הפורים בביתו של ה'חזון איש'. ישבתי בספסל האחרון בחדר, והבחור בן ציון פלמן, שהיה מהמבוגרים ומפוניבז', ישב קרוב יותר.
"זכורני כי הוא כמעט ולא שאל את ה'חזון איש' כלום, אלא חידד את אזנו כאפרכסת והקשיב בריכוז רב, לכל הגה שיצא מפי ה'חזון איש'.
"לפתע, חבר שישב לידי, שם לב שעל כל שאלה ששואלים, וה'חזון איש' פותח גמרא כדי להראות את תשובתו, הגמרא נפתחת לו בדיוק במקום שמעוניין לפתוח, הוא לא היה צריך לדפדף. חברי אמר לי 'תראה שבפתיחת הגמרא אין לו צורך לדפדף כלל!'. הדבר הזה המשיך וחזר על עצמו כל העת שהיינו בחדרו, ומאד התפעלתי מכך. חשבתי לעצמי, אולי זה קורה רק ביום גדול כמו פורים.
"כשיצאנו, ניגשתי לבחור בן ציון פלמן שהכרתי אותו מתל אביב, ואמרתי בהתפעלות את מה שהבחנתי. חייך בן ציון ואמר: 'כך זה תמיד אצל ה'חזון איש"…
"אגב, היה שם בחדר, בחור ירושלמי תלמיד 'תפארת ציון', בעל אופי ירושלמי ובאווירה הפורימית הוא פתח לחזו"א גמרא מסוימת בעמוד הראשון שלה שהיה חלק (בדפוסים דאז הדף הראשון היה חלק וריק) ושאל את ה'חזון איש': 'וואס איז דער פשט דא' = מה הפשט כאן?
"ענה לו ה'חזון איש': 'גלאט און פשוט' = חלק ופשוט – לומדים חלק ופשוט, כך מצליחים, וזה ההקדמה לדעת כיצד לגשת ללמוד.
"לאחר כמה שנים, כשכבר למדתי בפוניבז', הזדמן לי לדבר שוב עם ר' בן ציון פלמן ואברך נוסף, ושוב הם סיפרו לי, כי אצל ה'חזון איש' תמיד כאשר דיבר איתם בלימוד, ופתח גמרא או כל ספר אחר לעיין, נפתח לו הדף שהיה צריך, ואינם זוכרים פעם שהיה צריך לדפדף דפים כדי להגיע לדף שחיפש, 'פעם אחת בלבד', ציין ר' בן ציון 'ראיתי אותו שדפדף דף אחד'…".
(מתוך הספר 'ללא שם')