"רְאוּ כִּי ה' נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת" (טז, כט)
קשה לתאר במילים מה שהולך במחלקת הדיאליזה בבית החולים בלינסון. יש שם שני חדרים ענקיים. בכל חדר כמה עשרות חולים שמתיישבים ומתחברים למכשיר לארבע עד חמש שעות.
פעם, במהלך טיפול, נכנסה האחות האחראית על כל המחלקה, בידה הימנית עוגה ובידה השמאלית בקבוק יין עם כוסיות. היא ניגשה לכל אחד מהמטופלים, הגישה לו מהעוגה והיין, ובקשה ממנו שיברך אותה ליום הולדתה. מתוקף היותה האחות האחראית, הגיעו לאירוע כל הרופאים והאחיות, גם הבכירים ביותר שביניהם, ממש קולות וברקים מה שהלך שם.
אבא שכב בקצה החדר, ואשר יגורנו בא: האחות הרוסיה, רחוקה מאד מכל מה שקשור לדת, מחללת שבת בפרהסיה, מגיעה אליו ומכריזה בקול רם: "אני מבקשת מכולם שקט מוחלט! כבוד הרב יטעם מהעוגה ומהיין שלי וייתן לי את ברכתו לבריאות ולאריכות ימים"…
אבא ניסה להתחמק: "עוגה, וכל הדברים העשויים מקמח, מזיקים לי. והחל לברך אותה"… אך היא אמרה: "על היין אני לא מוותרת. תשתה כוסית לחיים ואז תברך אותי"…
ואבא סיפר: הייתה בחדר דממת אלחוט. עוף לא פרח, ציפור לא צייצה. לא ידעתי מה לעשות? האשה מחללת שבת חופשי…
לפתע נשמע קול מקצה החדר. שכב שם יהודי "שנה ופירשניק". הם הגרועים יותר מכולם. ואותו אחד צועק לה מקצה החדר: "אחות יקרה! תשכחי מזה שהרב ישתה מהיין שלך! הרב סבור שאנחנו, מחללי השבת, נחשבים כמו גויים, והיין שלנו הוא יין נסך". והוא הקצין ואמר: "לדידו הנגיעה שלך ביין כמוה כמו שהיטלר הרעיל את היין. אָתְּ תראי שהוא לא ייגע ביין".
האחות לא הבינה. היא הרימה את הבקבוק, הראתה אותו לרב: "זה יין כשר. זה של כרמל מזרחי".
אך פורק העול הרשע צעק לעברה: "היין היה פעם כשר. זה היסטוריה. ברגע שנגעת בו – זה כמו שנגעה בו ערבייה והוא לא יטעם ממנו"…
אבא, לא מרגיש טוב, מחובר למכשירים, לא ציפה לכזאת הפצצה גרעינית. כל הרופאים והאחיות שנכחו במקום עמדו המומים: אנחנו, שעוזרים לכל כך הרבה אנשים ומצילים חיים, נחשבים גויים? ככה חושב עלינו הרב שאנחנו עוזרים לו ומכבדים אותו?
אבא עמד בניסיון וכמובן שלא שתה מהיין. בהגיעו הביתה הודה לה' שלא ירו בו בראש… הוא היה טרוד מאד במחשבה איך, בטיפול הבא, יוכל להסביר להם בשפה שלהם מדוע לדעת התורה אסור היה לו לשתות מהיין? איך למנוע את חילול השם שנגרם?
כעבור יומיים, כשנסע לשם שוב, כולם הסתכלו עליו בעיניים רעות: זה הרב שתמיד חיבבנו אותו והוא סבור שאנחנו גויים?
הוא נעמד באמצע החדר ואמר: "כזכור לכולנו, לפני יומיים התחוללה כאן סערה. מר פלוני אמר שאני, הרב, לא שותה יין של מחללי שבת. דעו לכם! לא אני הוא האוסר את היין בשתייה. התורה הקדושה היא האוסרת!"
ברגע שאמר זאת, סיפר אבא, נהיה שם בלגן לא נורמלי. צונאמי. "ככה? מילים ברורות כאלו"? התמרמרו כולם. ואז הוסיף ואמר: "לפני יומיים תקפתם אותי ואני הבלגתי. הבלגה – כך אומרים – היא גם גבורה. אבל עתה אני מבקש ממכם שני רגעים להסביר את עצמי, ואפתח בסיפור קצר:
נסיך, בן למלך של ממלכה אדירה, מצא סוף סוף את בת זוגו. הוא חיפש טבעת מיוחדת במינה ליום הנישואין, טבעת כזו שלא הייתה ולא נבראה עד עצם אותו היום. כל הטבעות, גם המהודרות והיקרות ביותר, לא סיפקו את רצונו.
אולם, הכסף יענה את הכל, ותמורת סכום כסף מופלג נמצא האומן המיוחד שיצר את הטבעת המושלמת, שיא הפאר וההדר, מיוחדת במינה, כמוה לא הייתה ולא נבראה מימות עולם.
בליל הנישואין שלף החתן את הטבעת מכיסו, הוציא אותה מהצלופן שעטף אותה, ועמד לענוד אותה על אצבע הכלה. כל גדולי הממלכה, שהשתתפו בחתונה המפוארת, עקבו בדריכות אחרי הרגע המרגש הזה. כל הצלמים התמקמו בזוויות הנכונות כדי להנציח את האירוע הגדול.
הכלה הושיטה את אצבעה, אך כשראתה את הטבעת עיקמה את פיה ואמרה לחתן: "איזה זיפט הבאת לי. לא מצאת סחורה דפוקה יותר ממנה? מה לי ולדפקט הזה"? היא נטלה את הטבעת, השליכה אותה לעיני כל ארצה ודרכה עליה עד שמעכה אותה לגמרי.
אם החתן לא קיבל דום לב – סימן שהלב שלו מעשוי מאבן. זו התגובה שהוא מקבל לאחר שכל כך טרח ויגע על הטבעת הזו, וזאת עוד בלי לדבר על שוויה העצום?
אחי ואחיותיי! אני שואל אתכם: האם על החתן לעמוד תחת החופה ולו לעוד רגע אחד? ברור שלא!
והנה הבה ונחשוב לרגע: מה אנחנו, אנשים ממוצעים מן השורה, מניחים בכספת? נגיד שעון זהב ששווה עשרת אלפים דולר… הלוואי והיה לי כזה שעון, בינתיים אין לי… מה ביל גייטס מניח בכספת שלו? בוודאי רק דברים ששווים הון עצום. ועתה, שוו בנפשכם, מה מניח הקב"ה – אשר כל הכסף והזהב שבעולם שלו הוא – בכספת שלו, בבית גנזיו?
חכמינו אמרו (שבת י ע"ב): "אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל – לך והודיעם". אם הקב"ה מניח את השבת בבית גנזיו – הדבר מצביע על שוויה וערכה הגדול של השבת.
ואם באים יהודים, בני אברהם יצחק ויעקב, ודורכים ורומסים את השבת – שהיא טבעת הנישואין שמקשרת אותנו עם הקב"ה – ומחללים אותה בריש גלי, הרי הם כאותה כלה שרמסה את טבעת הנישואין שהעניק לה חתנה ביום חופתה. הם כביכול אומרים לקב"ה שהם מואסים בקשר הנישואין שביניהם.
הדברים הנרגשים, שיצאו מלב טהור – נכנסו ללבות השומעים ופעלו את פעולתם להרגיע את הרוחות ולהשיב את האווירה הטובה ששררה במקום.
(רבי חזקיהו יוסף קרלינשטיין שליט"א – דורש טוב שמות)