"וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי" (טז, א)
תיאור שלשלת היוחסין של קרח מעלה תהייה גדולה: מה עם לשון הרע? אם מספרים על מישהו שהוא שודד בנק, ובא אדם ומתחיל לפרט שהוא בן של פלוני, נכד של רב אלמוני ונין של רב פלמוני, הלא ללשון הרע דבריו ייחשבו. מדוע, אפוא, כותבת התורה בפירוט גדול למי קרח מיוחס?
אם לא די בכל אלו שמוזכרים כאן, צריך רש"י להסביר שיעקב אבינו, שלא מוזכר כאן, היה צריך לבקש רחמים על כך ולהתפלל תפילה מיוחדת "בקהלם אל תחד כבודי" (בראשית מט, ו), ואנו עומדים ותוהים מדוע חשוב להזכיר מי היו סבותיו של קרח? ואיך מותר היה לעשות זאת?
מתרץ החיד"א בספרו "נחל קדומים" תירוץ נפלא –
קרח טען: אבי הוא הבן השני אחרי עמרם הגדול. משה בן עמרם לקח לעצמו מלוכה, ולי – בנו של יצהר, מגיע לקבל כהונה גדולה. מדוע לקחו משה ואהרן לעצמם שני תפקידים? ואם אינכם מוכנים לתת לי את הכהונה, מדוע שלא יתנו לי את הנשיאות? איך יתכן שאליצפן, בנו של הבן הקטן, עוזיאל, קיבל את הנשיאות כשהוא מדלג עליי?
ענה על כך הקב"ה: אתה מתהדר בזכות אבות שלך, וטוען שמגיע לך לקבל. בוא ננסה להתמקד בזה לרגע.
אביך היה בן קהת. קהת לא היה בכור בניו של לוי, אלא השני אחרי גרשום. למרות זאת קהת, ולא אחיו, קיבל את התפקיד החשוב מבין כולם, וזכה לשאת את כל כלי המקדש ואת הארון. מדוע עקף קהת את גרשום? משום שבשמים לא מחלקים תפקיד לפי הגיל, אלא בהתאם למעשים של כל אחד. קהת היה ראוי לקבל את התפקיד הראשון במעלה – וזו הייתה הסיבה לכך שקיבל אותו.
כך גם הלאה בקודש. לוי נבחר להיות משרת ה'. מדוע רק בני לוי נבחרו? מה עם ראובן ושמעון הגדולים ממנו בשנים? לוי זכה, משום שבמצרים נהגו בני לוי במסירות נפש, וכאשר פרעה חילק כסף לעבדים שיעבדו לו, הם העדיפו לוותר על הרכוש ולהמשיך ללמוד. לפיכך הבדיל הקב"ה את בני לוי, וגידל אותם להיות משרתי ה'. מכאן, שלא הגיל קובע – אלא מעשי האדם.
מאותה סיבה ראוי היה גם יעקב אבינו להיות מוזכר כאן, אלמלא התפילה שהתפלל, שהרי יעקב לא היה בכור בניו של יצחק. עשיו היה הבן הבכור, ומן הדין הוא היה צריך לקבל את הברכות, ובכל זאת זכה בזאת יעקב, ללמדנו כי אצל הקב"ה לא משנה הגיל – אלא המעשים. מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך.
אתה, קרח, טוען, שאתה בן יצהר, אך תדע לך שאתה גם בן קהת, בן לוי ובן יעקב – משום כך טענותיך אינן טענות נכונות. אם אתה רוצה לקבל משהו, עליך להתחזק ולהתרומם, וכך גם אתה תזכה.
כלל זה הינו כלל יסודי מאד הנוגע לכל אחד מאתנו – יהודי צריך לדעת שהדרגה הרוחנית שלו אינה אלא תוצאה של עמל בעבודת ה'. לא ייחוס ולא כישרונות מועילים לכך, ואין בכך להבטיח דבר.
*
אחד מתלמידיי היה בחור כשרוני במיוחד שעדיו לגדולות. הוא סבל מבעיה אחת – פחד ממבחנים. משום כך כאשר הגיע להיבחן לישיבות קטנות, וראשי הישיבות החלו לשאול אותו כמה שאלות, הוא נאלם דום והשתתק מרוב לחץ, מבלי יכולת להוציא אפילו מילה אחת מן הפה. כל זאת – על אף שידע בעל פה את כל החומר, ישר והפוך.
בחסדי ה', כאשר הגיע אל הישיבה שלנו, ראש הישיבה חייך לעברו, ועל ידי כך הוא נרגע, הצליח לענות מצוין והרשים בידיעותיו.
עברו עליו שנים נפלאות, וכשהתכונן לקראת המבחנים לישיבה גדולה, חזר הלחץ. מה יעשה אם הבעיה תחזור על עצמה? מה יעשה? איך יצליח לשכנע את ראשי הישיבה לקבל אותו?
באחד הימים פגש את ראש ישיבת פוניבז', רבי גרשון אדלשטיין זצ"ל. ניגש וסיפר על בעיית הלחץ שהוא כה סובל ממנה, ועל החשש שלו מפני המבחנים לישיבות. שאל אותו רבי גרשון: "מה אתה עושה?"
ענה הבחור: "אני לומד, כמובן. כמו כל החברים שלי".
שאלו: "האם אתה עושה מעשה טוב נוסף, חוץ מללמוד?"
השיב כי עשה לעצמו מנהג, לסדר את בית המדרש ולנקות אותו אחרי שכולם הולכים.
אמר רבי גרשון: "אם כך, אתה עוד תראה שתתקבל לכל מקום שתלך, ותהיה מן הראשונים שמתקבלים!"
וכך אכן היה – הוא נבחן בשלוש ישיבות והתקבל לשלושתן. הוא היה השני בישיבה שהיה מסודר…
הקב"ה לא נשאר חייב, ודואג דאגה מיוחדת לאלו שמתאמצים לעשות הטוב והישר בעיניו.
(הרב גואל אלקריף מה ספר שש באמרתך)