סיפר הגאון רבי ישראל בונם שרייבר שליט"א:
בשלהי תקופת לימודי בישיבת פוניבז' נשארנו רק שני בחורים בועד, אני ועוד אחד. וכנראה הרב שך דאג שאולי במצב כזה יהיה קצת רפיון, אז הוא חייב אותי להגיד לו פעמיים ביום קושיא על מה שלומדים (בלי שהלכתי להיוועץ איתו). ולהגיד לרב שך קושיא, לא היה שייך למרוח איזה משהו…
בסוף זמן חורף יבמות – ביום האחרון של הזמן, היו האירוסין שלי, ולכן חשבתי לעצמי שהרי כבר נגמר הזמן, ובערב אני מתארס, אז ודאי שלא אצטרך היום לומר לו קושיא. אמנם, הרב שך קרא לי לאחר מנחה ואמר לי: "היום תיגש אלי לדבר בלימוד". האמת שמעט כעסתי בליבי, אמרתי לו: "רה"י יודע שהיום אני מתארס"… אך הוא רק ענה "כן"…
הלכתי לפנימייה לחברותא שלי, הוא כבר עסק באריזת המזודה, סיפרתי לו מה שהיה והחלטנו שחייבים למצוא איזו קושיא… נכנסנו לביהמ׳׳ד ולמדנו עד שהיתה קושיא טובה. הלכתי לרב שך, אך מיד כשהוא ראה אותי אמר לי 'לך לשלום'!!…
אז הבנתי, שהוא רק רצה ללמד אותי שאף פעם אין פטור, תהיה הטירדה מה שתהיה, ערב אירוסין וסוף זמן – צריך ללמוד בכל מצב. יסוד הדברים הוא שחיוב לימוד התורה אין בו תנאי של 'מצב טוב' וזמן טוב. צריך להתרגל ללמוד, ללמוד בכל מצב. יש זמן, אין זמן; יש חברותא, אין חברותא; יש חשק, אין חשק – לפני הכל צריך ללמוד. וכפי שלא יתכן ש'לא יהיה חשק להתפלל שחרית' או 'אין זמן להתפלל' – אף אחד לא יאמר דבר כזה, כי אם חייבים להתפלל אז אין תירוצים. לא צריך זמן ולא צריך חשק, חייבים להתפלל אז מתפללים. אם כן תורתנו הק' חייבים לשקוד בלימודה כל היום, לא יועילו תירוצים, בכל מצב מוכרחים ללמוד. ורק אם נרגיל את עצמנו ללמוד בכל מצב, או לכה"פ להיות מונחים בלימוד תמיד, רק זה יגרום לנו לזכור את הלימוד, ושיהיה חשק בלימוד, ולדעת את התורה כולה בעז"ה.
(גיליון 'ועד ליל שבת')
