כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך
"וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם" (יב, כו)
זכירת יציאת מצרים בוקר וערב
ישנה מצוה להזכיר יציאת מצרים בקריאת שמע, שחרית וערבית. כמו כן מצוות רבות הן "זכר ליציאת מצרים".
באחת הפעמים שהגה"צ רבי שלמה ברעוודה זצ"ל היה אצלנו בסמינר באשדוד הוא שאל בשפה שלו: "נו באמת? אני כזה שוטה? מה שאמרתי בבוקר אני שוכח עד הערב, ומה שאמרתי בערב אני שוכח עד הבוקר? מה שאמרתי בתפילת ערבית בליל שבת אני לא אזכור עד הקידוש, שם עלי להזכיר זאת שוב? למה מה שאמרתי בתפילת ערבית בליל פסח עלי להזכיר עוד עשרות פעמים במשך הלילה? מה פשר כל החזרה הזאת לעשות שוב ושוב "זכר ליציאת מצרים"?
הכרת הטוב דורשת התבוננות
בטרם ניגש לבאר את הדברים נפתח בהקדמה:
לפעמים אנחנו נוטים לחשוב ש"הכרת הטוב" היא משהו טבעי שנמצא אצל כל אחד. מה יותר טבעי ופשוט מלחוש הכרת הטוב להודות למי שהטיב עמנו?
אבל האמת היא שזה ממש לא נכון, ולא רק שזה לא נמצא באופן טבעי אצל כל אחד, אלא ההיפך הגמור הוא הנכון! קשה לאדם להרגיש מחויב. דווקא כשאדם מטיב אתו – זה מפתח אצלו אנרגיות שליליות כלפי מטיבו, רק כדי לא להרגיש שהוא "חייב" לו.
משום כך מצות הכרת הטוב היא מצוה שאדם צריך לחשוב ולהתבונן בה שוב ושוב. ה"חובת הלבבות" (שער עבודת האלוקים) כותב, שכל עבודת האלוקים מבוססת על היסוד הזה של הכרת הטוב. יהודי צריך להכיר בכך שבורא עולם הוא המחייה אותו שעה שעה, רגע רגע. הוא מנשים אותו. הוא שנותן לו את היכולת לראות, לשמוע, לדבר וכו'.
על כל נשימה ונשימה תהלל י-ה
אשה יהודייה מארה"ב, כבת חמישים, שומרת תורה ומצוות, חלתה במחלת ריאות קשה. מצב הריאות שלה התדרדר מיום ליום והיא הגיעה למצב שהיה עליה להיות מחוברת למכשיר חמצן באופן קבוע. היא חיכתה בתור להשתלת ריאה. מצבה התדרדר וגם מכשיר החמצן, שאליו הייתה מחוברת, כמעט ולא עזר.
יום אחד הגיעה סוף סוף הקריאה. בחורה בת עשרים, גויה, נהרגה בתאונת דרכים. צוותי הרפואה שהגיעו למקום התאונה מצאו אותה במצב שהריאות שלה עדיין עבדו. במבצע מהיר זימנו אותה להשתלה. אמבולנס הגיע לביתה ולקח אותה, בלוויית בתה בת העשרים לבית החולים, בו תבוצע ההשתלה.
בנסיעה לבית החולים הרהרה לעצמה: "מצד אחד אני הולכת לקבל ריאה, להתחיל לנשום ולקבל חיים. אבל מהצד השני יושבת משפחה – אמנם לא יהודייה אבל בכל זאת בני אדם – שבוכים ומתאבלים על בתם שמכוחה אני הולכת לנשום"…
האשה עברה את ההשתלה בהצלחה ב"ה, והחלה לנשום בכוחות עצמה. היא החליטה לכתוב מכתב להוריה של הבחורה שנהרגה, וכך כתבה להם: "קברתם את בתכם, שהיתה בגילה של הבת שלי, צעירה בת עשרים, שחיים מלאים עמדו לפניה. זכרו דבר אחד: הריאות שלה לא נקברו יחד אתה! הן ממשיכות לתפקד ומעניקות לי חיים! בכל יום, בכל נשימה ונשימה, אזכור את בתכם ואת הטובה שעשיתם עמדי! נתתם לי חיים!"
בסיום מכתבה הוסיפה משפט שנוגע לכולנו: "בדיוק כפי שאני מרגישה כלפי אותה בחורה – כן עלינו להרגיש בכל נשימה ונשימה כלפי בורא עולם שהוא המנשים אותנו! בכל רגע בן אדם עלול, חלילה, להפסיק לנשום, והעובדה שהוא ממשיך לנשום נובעת מרחמיו וחסדיו של בורא עולם בכל רגע ורגע! על כל נשימה ונשימה תהלל י-ה" .
בתקופת הקורונה, שפגיעתה המרכזית היתה בדרכי הנשימה, היה יהודי אמריקאי שחלה בקורונה והיה צריך לחבר אותו למכשיר הנשמה. הוא הובהל לבית החולים וב"ה כעבור יום אחד, בו היה מחובר למכשיר הנשמה, מצבו הוטב ויכלו לנתקו מהמכשיר. השאירו אותו עוד כמה ימים למעקב, ולאחריהם שוחרר לביתו.
כעבור מספר ימים קיבל מכתב תשלום מבית החולים. הוא נדרש לשלם חמשת אלפים דולר עבור שימוש במכשיר ההנשמה למשך יום אחד.
למקרא המכתב האיש פרץ בבכי בלתי נשלט. הדבר היה לפלא בעיני רואיו, שכן האיש היה ב"ה אדם אמיד מאד שחמשת אלפים דולר הינם סכום פעוט עבורו. ניסו להרגיע אותו: "לא מבקשים ממך את כל הסכום מיידית. תוכל לפרוס אותו לכמה תשלומים שתרצה"…
אך הלה השיב: "הבעיה שלי אינה הכסף. אין לי שום בעיה לשלם חמשת אלפים דולר כאן ועכשיו. אני בוכה על משהו אחר לגמרי. אני בן תשעים ושלוש. במשך תשעים ושלוש שנים קיבלתי מהקב"ה חמצן שלוש מאות ששים וחמשה ימים בשנה. כל הימים הללו נשמתי מכוחו. אם המחיר ליום הנשמה הוא חמשת אלפים דולר, כמה עלי 'לשלם' לקב"ה על שלוש מאות ששים וחמשה ימים כפול תשעים ושלוש? סכום כזה באמת אין לי… אלא שהקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו לא דורש מאתנו כל תשלום. הוא נותן לנו חמצן חינם אין כסף ובלי שיש צורך להתאמץ כדי לזכות בו. מה אנו 'מחזירים' לו? לכל הפחות עלינו להכיר לו טובה ולומר בפה מלא: 'כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך'".
הבן הרשע מנטרל עצמו מהכרת הטוב לבורא
בני ישראל במצרים לא היו שונים בהרבה מהמצרים. עד כדי כך שמידת הדין קטרגה "מה נשתנו אלו מאלו?" למה בני ישראל זכו לניסים והמצרים לא? ועם כל זאת, הקב"ה נקם את נקמתנו מהמצרים שהרעו לנו, הכה אותם והוציאנו משם! כמה הכרת הטוב עלינו לחוש כלפיו!
אפילו במכת בכורות, בני ישראל לא היו עדיין צדיקים גמורים. היו הרבה יהודים ששהו בבתים של המצרים והתרועעו אתם. אף על פי כן, כשהגיעה שעת חצות והחל הנגף – הוא פגע רק בבכורות המצריים ופסח על הבכורות היהודים שהיו באותו בית. כמה הכרת הטוב עלינו לחוש כלפי הקב"ה!
רבותי! אנו סובלים מסוג של טמטום! אנחנו אוטמים את עצמנו מלראות את ההטבה הבלתי פוסקת של הקב"ה אתנו. הכל נראה בעינינו טבעי, פשוט ומובן מאליו. טבעי שהריאות נושמות, טבעי שהעיניים רואות והאוזניים שומעות. טבעי שהרגליים הולכות והידיים זזות. ובאמת – הכל חסדי ה'! שום דבר לא פשוט ומובן מאליו.
משום כך התורה מצווה אותנו עוד מצוה ועוד מצוה, בוקר וערב, ושוב בוקר וערב: "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים". תזכור שאלוקים נושא כל אחד מאתנו, על כפיים, כבן יחיד.
(רבי יחיאל צוקר שליט"א – להאיר שמות)