הרב ישראל ליוש
ביום כ' באדר יחול היא"צ של הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל, ראש ישיבת 'קול תורה'.
רבי שלמה זלמן נולד בכ"ג בתמוז תר"ע בשכונת 'שערי חסד' בירושלים, לאביו הגאון רבי חיים יהודה לייב אויערבאך, ראש ישיבת המקובלים 'שער השמים' ולאמו מרת צביה למשפחת פרוש.
בילדותו למד בתלמוד תורה וישיבת 'עץ חיים', והיה תלמידם של הגאון רבי שמואל גדליה ניימן זצ"ל, בעל ה'דרכי שמואל', והגאון מרדכי דוד לוין זצ"ל בעל ה'דרכי דוד', והגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל בעל ה'אבן האזל'.
בשנת תר"צ נשא לאשה את בתו של רבי ליב רוחמקין זצ"ל. המשיך ללמוד בישיבת 'עץ חיים', ולאחר מכן גם בכולל של הגאון רבי צבי פסח פרנק זצ"ל.
בשנת תרצ"ב הוציא לאור 'ביאורים והערות' על ספר 'שב שמעתתא', ובשנת תרצ"ה הוציא את ספרו 'מאורי האש' בענין החשמל בשבת, עם הסכמתו של הגאון רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי זצ"ל. ספרו נתקבל מאוד בעולם התורה ובראשם מרן ה'חזון איש' זי"ע.
בשנת תש"ד הוציא לאור את ספרו 'מעדני ארץ' על ענייני שביעית ותרומות ומעשרות, וגדולי ישראל שבחוהו מאוד. מרן בעל ה'קהילות יעקב' כתב על ספר זה: "א"א לזוז ממנו בכל השייך לענייני תרו"מ, והוא כעין 'מנחת חינוך'…"
עוד נתפרסם תורתו בשו"ת 'מנחת שלמה', ועוד ספרים רבים שיצאו לאור לאחר פטירתו.
בשנת תש"ט נתמנה לראש ישיבת 'קול תורה', לאחר פטירת הגאון רי"מ שלזינגר זצ"ל, והעמיד בה תלמידים הרבה.
עשה שימוש חכמים אצל הגאון מטשעבין זי"ע, היה לפוסק הדור והאיר את עולם ההלכה בפסיקותיו החשובות.
נלב"ע בכ' באדר תשנ"ה, ונטמן בהר המנוחות בירושלים, ועל מצבתו התיר לכתוב רק: "מעודו הרביץ תורה לרבים והעמיד תלמידים הרבה בישיבת 'קול תורה'".
המשכן, שבת, קבלת התורה, חטא העגל, והקשר ביניהם:
הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל, עומד על הקשר הנמצא בדברי חז"ל בין קבלת התורה ועשיית המשכן, כדתנא דבי אליהו: (רבה פרק י"ז) "כשעמדו אבותינו על הר סיני לקבל עליהם עול מלכות שמים בנדבה, אף הוא ירד משמי השמים העליונים ממקום כבוד גדלו ותפארתו וקדושתו, ושיכן שמו הגדול עמהם בנדבה".
ובין המשכן ומצוות השבת, כדברי רש"י (שמות לה ב), שלכך הקדימה התורה אזהרת שבת למלאכת המשכן, לומר שאינה דוחה שבת. גם ל"ט מלאכות שבת נלמדו ממלאכת המשכן. ובין המשכן וחטא העגל, כדברי המדרש עה"פ: "אלה פקודי המשכן משכן העדות", אמר רבי ישמעאל, עדות הוא לכל באי עולם, שוויתר להם הקב"ה לישראל על חטא העגל'. במדרש אחר כתוב: 'אלה פקודי המשכן, באלה הכעסתם אותי, שאמרתם "אלה אלוהיך ישראל", ובאלה נתרציתי, שנאמר "אלה פקודי המשכן". ובמדרש שיר השירים אמרו: "שחורה אני ונאוה" – שחורה אני במעשה העגל, ונאוה במעשה המשכן.
את שלושת לולאות אלו, האמורים בפרשתנו, קבלת התורה ועשיית המשכן, המשכן והשבת והמשכן וחטא העגל, מבאר רבי שלמה זלמן נפלא:
שורש האומה הישראלית ומקור יניקתה הם מהאבות הקדושים, אברהם, יצחק ויעקב, שהשיגו וקיימו את התורה מעצמם, בלא ציווי, ע"י שהיו מעשיהם ומחשבותיהם דבוקים בקב"ה, ונפשם היתה קשורה בו ית' באמת ובתמים. ועם ישראל, בעמדם לרגלי הר סיני, הלכו בדרכם ע"י שאמרו 'נעשה ונשמע', וקיבלו את התורה אף הם בלא ציווי, כמו שהשיגו אבותיהם הקדושים. והוא שהשיב רבא לטענת הצדוקי, על פזיזותו של עם ישראל שהקדימו נעשה לנשמע, שעליהם נאמר הפסוק 'תומת ישרים תנחם', כי הם השיגו את התורה שהיא 'ישרה', כדרגת האבות הקדושים שנקראו 'ישרים'.
בחטא העגל, קלקלו ישראל השגה זו. כי עיקר סיבת החטא היתה משום שלא הלכו בתמימות, וחישבו מתי צריך משה לחזור, ומשלא חזר וראו מיטתו פורחת באוויר, פסקה אמונתם בהשגחת הבורא, כי אמרו שרק באמצעות משה רבינו הם מושגחים. ובהעדרו, חיפשו אחר אמצעי אחר, וכך הגיעו לעגל. ומשחישבו חשבונות ולא הלכו בתמימות, ירדו מהשגתם בקבלת התורה, ולכך נטלו מהם כתרי 'נעשה ונשמע', כי הגם שהמשיכו לקיים מצוות התורה, אבדו את מעלת הקדמת 'נעשה' ל'נשמע'.
ועל כן, מעשה מלאכת המשכן הוא תיקון לחטא העגל, שהרי התרומה למשכן, בניגוד למצוות צדקה שמועילה אף אם היא נעשית שלא לשמה, היתה צריכה להיעשות לשמה, בנדיבות לב גמורה, ללא חשבון לתמורה. ואף שהיו רחוקים מעבודת האומנות, ולא היה בהם מי שילמד אותם את רזי המלאכה, או מי שאימן את ידיו במלאכות אלו, מכל מקום באו מרצונם הטוב ונתקרבו אל המלאכה, בלא לחשב חשבונות, כיצד נעשה? ומי ילמדנו?
נמצא שבזאת תקנו חטא החשבונות שחטאו בו בעגל, ושוב, מתוך אהבת ה' והרצון השלם לעשות ככל אשר יצווה אותם, התרוממו לדרגת 'נעשה ונשמע', לעבוד את ה' בלא פניות וחשבונות, כמו שהיו במעמד הר סיני.
בזאת מבאר רבי שלמה זלמן אף את הקשר בין המשכן ובין השבת, כי החשבונות אשר מבטלים את התמימות הנצרכת לעבוד את ה' בלב שלם, כדרגת 'נעשה ונשמע', נובעים מענייני הגשמיות ומערכות הטבע. ובשבת קודש אנו מונהגים מעל דרך הטבע, שהרי כל מזונותיו של אדם קצובים לו, חוץ מהוצאות שבת, שנאמר עליהם: "לוו עלי ואני פורע". וע"י השביתה ממלאכה בשבת, אנו מעידים שאנו מונהגים עפ"י הנהגת הקב"ה בכבודו ובעצמו, ולא עפ"י מערכת הטבע, המצריכה מלאכה כדי להתפרנס.
ומשום כך אמרו חז"ל: (שבת קיח ב) "אלמלי שמרו ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד הם נגאלין", כי כשישיגו מעלת השבת, שהיא התפשטות מכל ענין גשמי וטבעי, יתרוממו למעלתם בזמן קבלת התורה, קודם חטא העגל, כדרגת האבות שהיו דבוקים בהשי"ת.
***
כל מהלך חייו של רבי שלמה זלמן אמרו את הוורט הנ"ל. ישרות, תמימות בלי לחשב חשבונות כלל. החשבון היחיד שעשה הוא רצון שמיים, והכל בשכל הישר וביראה שקדמה לחכמתו.
חלק מירושת אביו הגאון רבי חיים לייב זצ"ל, היה חדר ספרים. ארבעת האחים החליטו, כי לא יחשבו מי יקבל ספר זה או אחר, אלא כל אח יקבל קיר אחד מחדר הספרים.
בגורלו של רבי שלמה זלמן עלה הקיר ובו ספר נדיר במיוחד: שו"ת 'בנימין זאב', מהדפוס הראשון, עותק זה היה יחיד מסוגו בעולם.
לימים היה אחד שרצה לההדיר ספר זה מחדש, ומששמע שבאמתחתו של רבי שלמה זלמן עותק מהדפוס הראשון, חשקה נפשו להשאילו ממנו. הדבר נודע לאחיו הגאון רבי אברהם דב זצ"ל, ובא לרבי שלמה זלמן להזהירו שיתכן שהלה אינו אדם כ"כ ישר, ולא ישמור כראוי על עותק נדיר זה.
"אם אין כזה שו"ת ודאי שצריך לתת לו… הרי עולם התורה צריך שיהיה כזה ספר…", הגיב בפשטות, בלי לחשב חשבונות.
הלה אכן בא לרבי שלמה זלמן וביקש לצלם את הספר. כשהחזירו, הספר היה מפורק לגמרי. כשנשאל מדוע פירק את הספר מכריכתו, הסביר שלא הצליח לצלם אותו כראוי, ולכן פירק אותו לדפים, וכמתנצל הבטיח שכאשר ייצא הספר החדש לאור, הוא יביא לו עותק אחד.
רבי שלמה זלמן קיבל מידיו את צרור הדפים, ולא כעס כלל על הנזק הכספי הגדול שגרם בקלות דעת כל כך. הוא כלל לא הבין מדוע בני הבית כועסים, הרי הוא הבטיח שיביא לי עותק מההוצאה החדשה…
***
רגישותו לזולת היתה בדקי-דקויות, וגם היא בלי לחשב חשבונות, בשלמות אמיתית, עפ"י צו שמיים בתכלית.
ביום שהודיעו על היעלמותה של הצוללת 'דקר', כשעל סיפונה עשרות מלחים, התארס אחד מבני הישיבה, וכנהוג, כאשר נכנס החתן לחדר האוכל, החלה קבוצת בחורים לשיר לכבודו.
רבי שלמה זלמן שמע את השירה מחדרו, הוא ירד לחדר האוכל, הוכיח את הבחורים: "הכיצד יכולים לשיר ביום שארע כזה אסון בעם ישראל?!"…
לאחר מכן כאשר נודע לו כי השירה היא לכבודו של חתן, הצטער מאוד על שהוכיח אותם, ועד סוף הזמן לא שכח את המעשה, ונגש לכל בחור ובחור מהמשוררים, והתנצל בפניהם על שהוכיח אותם.
***
תלמיד חכם, שאינו נמנה על תלמידי רבי שלמה זלמן או מבני משפחתו, היה בעל מום קל, ומשכך, התקשה לרכוש את מעמדו בחברה. לילה אחד הטלפון מצלצל בבית, ומעברו השני של הקו הוא שומע: "שלום, כאן מדבר הרב שלמה זלמן אויערבאך", משפט זה כבר העביר צמרמורת בכל גופו, והוא המשיך: "אני עוסק כעת בעניין חשוב בדיני הטמנה בשבת, ידוע לי שעסקת רבות בעניינים אלו, אציע בפניך את דבריי, ואשמח אם תכתוב לי את הערותיך, הדבר יהיה לתועלת גדולה…".
השיחה הקצרה הסתיימה, והאברך מילא את מבוקשו, ומאותה שיחה מעמדו השתנה קודם כל בעיני עצמו, ומיד גם בעיני משפחתו וסביבתו….
***
ברגישות זו, השתמש גם כשהיה עליו לעשות פעולות תוכחה, ושאר פעילות חינוכיות לא נעימות.
פעם הנהלת הישיבה החליטה לשלוח בחור יתום מאב מלידתו מהישיבה, על אף שברור היה כי הוא לא יילך לישיבה אחרת. איש מצוות הישיבה לא חפץ להודיע על כך לבחור, ובלית ברירה נטל רבי שלמה זלמן את המשימה על כתפו.
לאחר שנים רבות, כאשר פגש הבחור, שכבר הפך לאיש, את בנו של רבי שלמה זלמן, הוא אמר לו: "אביך, רבי האהוב, הזמין אותי לשיחה שנמשכה רבע שעה בלבד, לא אפרט בפניך את תוכנה, אולם זאת אומר לך, מאותה שיחה קצרה, אני שואב נחת, עידוד וסיפוק כל השנים, ומכוחה אני חי עד היום הזה…"
***
פעם בא רבי שלמה זלמן לישיבה, ובפתח הישיבה עמד רוכל שמכר כיפות וציציות וכדו'. "יש לך כיפה מרובעת?" [כפי שנהג ללבוש], הרוכל השיבו בשלילה.
מיד קנה רבי שלמה זלמן ציצית, ולאחר מכן הסביר: "המוכר כבר חשב שאקנה ממנו משהו, ומאוד הצטער שאין לו את מבוקשי, לכן קניתי ממנו ציצית, על אף שאין לי כעת צורך בה".
♦♦♦
"וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת" (לא יח)
"זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: 'עָלִיתָ לַמָּרוֹם שָׁבִיתָ שֶּׁבִי לָקַחְתָּ מַתָּנוֹת בָּאָדָם…'" (תהלים סח יט) [מדרש תנחומא]
"אמר רבי יהושע לוי: בשעה שעלה משה למרום, אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: 'רבש"ע מה לילוד אשה בינינו? אמר להם: 'לקבל תורה בא', אמרו לפניו: 'חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם, אתה מבקש ליתנה לבשר ודם?' אמר לו הקב"ה למשה: 'החזר להם תשובה', אמר לפניו: 'רבש"ע מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם', אמר לו: 'אחוז בכסא כבודי וחזור להן תשובה', אמר לפניו: 'רבש"ע תורה שאתה נותן לי, מה כתיב בה? 'אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים', אמר להם: 'למצרים ירדתם? לפרעה השתעבדתם? תורה למה תהא לכם? וכו' שוב מה כתיב בה? 'כבד את אביך ואת אמך', אב ואם יש לכם? שוב מה כתיב בה? 'לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב', קנאה יש ביניכם? יצר הרע יש ביניכם? מיד הודו לו להקב"ה… מיד כל אחד ואחד נעשה לו אוהב ומסר לו דבר שנאמר: 'עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם'" [שבת פח ב]
המתבונן בתוצאת המשא ומתן בין משה רבינו למלאכי השרת, אמר הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל, ילמד דבר גדול! דרכו של עולם, כאשר שניים מתווכחים על בעלותו של חפץ יקר, גם אם בסופו של ויכוח, יסכים האחד לטענת חברו וישתכנע שהוא אכן צודק, הוא לא יוסיף לו מתנות, מלבד החפץ שעליו התווכחו. במקרה הטוב הוא ייתן לו אותו בחפץ לב, ובמקרה הרע, הוא ייתן לו אותו באילוץ, בפנים זועפות ובשברון לב, אבל מתנות נוספות – ודאי שלא!
אך בעולם שכולו אמת, אינו כן, כי כאשר הבינו המלאכים שהחמדה הגנוזה אינה שייכת להם, אלא לבני האדם, גדל ערכם של עם ישראל בעיניהם, עד כדי כך שהם ביקשו את קרבת האדם השלם, נעשו לו אוהבים וכיבדו את משה במתנות, כי אם זו האמת, אז גם הם חפצים בה, והיא לא נגדם ולעומתם.
מתוך התבוננות זו, למד רבי שלמה זלמן עניין נוסף: כיצד צריכים לכבד תלמידי חכמים – כמו המלאכים, שברגע שהכירו שהתורה שייכת לעם ישראל, כיבדו אותם והרעיפו אליהם מתנות.
והדרך להגיע לכבוד תלמידי חכמים, היא ע"י התבוננות במעלתם וביקר תפארתם, שראוי להידבק בהם לכבדם ולאהבם, ולהעניק להם מכל אשר חננו השי"ת.
***
רבי שלמה זלמן, אף בהיותו גדול הדור, ובגלל היותו גדול הדור, רחש כבוד גדול מאוד לתלמידי חכמים ולגדולי הדורות.
פעם הזכיר בשיעור מדברי ה'אור שמח' והתבטא כהרגלו: "ר' מאיר שמחה אומר…". לאחר השיעור ניגש אליו אחד התלמידים ודיבר איתו על אותו עניין, ואמר: "מה שהקשה ר' מאיר שמחה…".
מיד הפסיקו ר' שלמה זלמן ואמר: "אתה תגיד ה'אור שמח', אני עוד חייתי בזמנו, מותר לי להתבטא בלשון קירבה, 'ר' מאיר שמחה', אבל אתה לא…!".
***
פעם ספרו לפניו בסעודת שבת, שכאשר הכריזו באחת הישיבות את זמן המולד, העיר ראש הישיבה ואמר שכיוון ששעון קיץ – צריך להוסיף שעה. אחד הבחורים תיקן את ראש השיבה ברבים, ואמר שכיון שהזמן שמצוין בלוח אינו לפי השעון הרגיל, אלא הוא לפי שעה זמנית המחושב מחצות היום, לכן אין צורך להוסיף שעה.
ראש הישיבה, שכנראה לא הבין בעניינים אלו, לא קיבל את דבריו והמשיך להתעקש על עמדתו להוסיף שעה לפי שעון קיץ. גם הבחור התעקש, ונוצר ויכוח ברבים בין הבחור וראש הישיבה.
כששמע על כך רבי שלמה זלמן, נסער מאוד, ואמר: "איך יש לבחור העזה להתווכח עם ראש הישיבה בפומבי, אף שהבור צודק, אבל הנשמע כדבר הזה..?!". ובמשך כל סעודת השבת, לא נרגע רבי שלמה זלמן מזלזול בכבוד התורה שנגרם כתוצאה מהוויכוח, והוסיף: "דברים כאלו מקעקעים את יסוד הישיבות הקדושות, יש לדעת שהיסוד של הישיבות הוא המעמד של הרמי"ם וראשי הישיבה…".
***
אף שכיבד מאוד תלמידי חכמים, בכל נפשו ומאודו, אך כשהדבר היה כרוך בהפרעה למסירת שיעורים בישיבה, השתנה הדין!
וכך מספר תלמידו הגאון רבי יהודה עדס שליט"א: כאשר נפטר ראש ישיבת 'פורת יוסף', הגאון רבי עזרא עטיה זצ"ל, בהכירי את הכבוד שרכשו האחד לשני [הרב עטיה היה אומר על הגרש"ז: "שלמה שמו ושלמה משנתו"], ביקשתי מרבי שלמה זלמן לבוא ולהספידו בישיבת 'פורת יוסף' בקטמון. "אין בכוונתי שהרב ישהה שם זמן ממושך" – ניסיתי לשכנעו – "מונית תאסוף את הרב מהבית, הרב ידבר דקות ספורות והמונית תחזיר את הרב מיד לביתו, כל הסיפור ייקח פחות משעה…".
"יהודה, אני מתפלא עליך!" – ענה לי רבי שלמה זלמן – "כבודו של הנפטר הגדול אכן יקר בעיני עד מאוד, אולם האינך יודע שאני אומר שיעור כל יום, ואני זקוק להכין את השיעור, מהיכן אטול שלושת רבעי שעה פנויים כדי ללכת ולהספיד? איך אתה מבקש ממני דבר כזה…?!".
***
ואם בשיעוריו עסקינן ובתלמידו רבי יהודה עדס, נספר את שסיפר הרב עדס על שיעורו הראשון של רבי שלמה זלמן בישיבת 'קול תורה':
כאשר נתמנה לעמוד בראש ישיבת 'קול תורה', לאחר פטירת ראש הישיבה, הגאון רבי יחיאל מיכל שלזינגר זצ"ל, הוזמן ע"י מנהלי הישיבה למסור שיעור היכרות.
מיד בתחילת השיעור הקשה הגאון רבי יונה מרצבך זצ"ל קושיא על דברי הגרש"ז. הוא הרהר מעט בקושיתו ואמר מיד: 'טעיתי' והמשיך את השיעור בכיוון אחר.
כשחזר לביתו, שאלה אותו הרבנית: "כיצד היה השיעור?", "מסתמא נכשלתי", השיב, "מיד בתחילת השיעור טעיתי…".
אלא שלאחר מכן סיפר רבי יונה, שדווקא ברגע שאמר 'טעיתי' החליט בליבו שהוא ראוי לעמוד בראשות הישיבה, כי מי שמודה על האמת בקלות כל כך בשעור ניסיון, הוא יהיה ראש הישיבה…
לימים סיפר הגרש"ז סיפור זה לתלמידו הרב עדס והוסיף: "היו לי שלוש דרכים כיצד ליישב את קושייתו של רבי יונה, אך הרגשתי באותו רגע שבאמת הוא צודק…".
"ככלל", אומר הרב עדס, "רבי שלמה זלמן אהב את האמת בכל ליבו. בשיעוריו הבהירים, חיזר אחר הפשט לאמיתה של תורה, אף שפעמים הלמדנות היתה מבריקה יותר, ומתקבלת יותר באזני התלמידים, אבל האמת היתה מעל הכל…
"הוא אמר לי פעם: 'נראה לי שלא אקבל שכר על מה שאני מודה על האמת, כי יש לי יותר הנאה לומר לבן שיחי 'אתה צודק' מלעמוד על דעתי'…".
***
סיפור נוסף סיפר הרב עדס, וגם הוא על ענוותנותו של רבי שלמה זלמן:
כאשר נפטר רבה של ירושלים, הגאון רבי צבי פסח פרנק זצ"ל, ביקש ממני רבי שלמה זלמן שאגש לוועדה שמונתה כדי לאתר רב חדש לירושלים, ואבקש מהם שלא יציעו לו כלל את משרת הרבנות שהתפנתה עתה.
"הדבר היה נראה לי משונה", ציין הרב עדס, "מדוע לגשת לוועדה, לפני שהיא כלל הציעה את המשרה? אך בכל אופן עשיתי כמצוותו. למעשה בסוף הם לא שעו לבקשתי ובאו להציע לרבי שלמה זלמן את המשרה, והוא סירב.
"לימים שאלתי אותו: 'מדוע היה כה דחוף לרב, שאבקש מהם לא להציע כלל את המשרה, לפני שההצעה עלתה?' 'זו יוהרא!' – ענה לי רבי שלמה זלמן – 'הרי אם יציעו לי ואסרב, הדבר יתפרסם שהציעו לי את המשרה הרמה וסירבתי, ביקשתי ממך, כי רציתי לחסוך את פרסום העניין'…"
***
הגאון רבי יעקב קמינצקי זצ"ל, סיפר לנכדו של רבי שלמה זלמן, הרה"ג רבי יצחק לורנץ שליט"א, ששלוש פעמים ביום הוא מתפלל לשלומו של רבי שלמה זלמן. "ודאי חושב אתה" – הוסיף רבי יעקב – "כי אני מזכיר אותו בברכת 'על הצדיקים', אך לא, אני מתפלל עליו בברכת 'ולירושלים עירך ברחמים תשוב…', כי רבי שלמה זלמן הוא מה שנשאר לנו מהיופי של ירושלים"…
כאשר פעם בפורים סיפר זאת רבי יצחק לורנץ לרבי שלמה זלמן, חייך ואמר: "עיקר דברי רבי יעקב שאינו מכליל אותי בברכת 'על הצדיקים'…".
***
בהסכמתו של הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל לספר 'חכם לב', של הגאון רבי חיים לייב אויערבאך זצ"ל, אביו של רבי שלמה זלמן, שהיה אז כבן ארבע עשרה, כתב בין הדברים: "ושמחתי לראות בספרו הערות נכונות מבני יקירו היניק וחכים שלמה זלמן נ"י, יזכה לשובע שמחות לגדל בניו על התורה והעבודה על אדמת הקודש כראוי…".
לימים, כאשר נשאל רבי שלמה זלמן לנסיבות הסכמה זו, אמר: "אין זו הסכמה, זה רק פיוס, וסיפר: כאשר הייתי כבן תשע, חזרתי עם אבי מהכותל המערבי, בחול המועד פסח, ופגשנו ברבי יוסף חיים, והוא שאל אותי: 'ילד, האם שאלת ארבע קושיות בליל הסדר? האם הבנת את תשובת אביך ב'עבדים היינו'?' ואני נעלבתי, שהרי כבר סיימתי מסכת קידושין גפ"ת…
"רבי יוסף חיים הרגיש בעלבוני, ולכן כשכתב הסכמה לאבי, וידע שכבר הגעתי לגיל בגרות, ביקש לפייסני, ולכן כתב מילים אלו. אם כן, אין זו הסכמה אלא פיוס" – סיים רבי שלמה זלמן בענוותנותו…
***
אחיו של רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל, הגאון רבי אברהם דוב אויערבאך זצוק"ל, שימש עשרות שנים כרבה של שכונת 'בקעה' בירושלים. לימים עבר להתגורר ברח' סורוצקין בירושלים, כשהוא עוד ממשיך לכהן כרבה של בקעה.
הוא קבע את מקום תפילתו בישיבת 'תורה אור', בראשות הגאון רבי חיים פנחס שיינברג זצ"ל. בימיו הראשונים במקום המגורים החדש, הגיע אחיו רבי שלמה זלמן לבקרו, ושיחתם נסובה אודות מקום התפילה החדש, ישיבת 'תורה אור'. בתוך הדברים אמר לו רבי שלמה זלמן: "מן הסתם, ראש הישיבה רבי חיים פנחס כיבד אותך לשבת במזרח, ומהיכרותי עמך, סירבת!", רבי אברהם דב אישר את העובדות, ורבי שלמה זלמן המשיך ואמר לו את דעתו: "עליך להיענות לבקשתו של רבי חיים פנחס ולשבת במזרח, הרי אם יקלע לכאן אחד מתושבי 'בקעה', ויראה שרבו יושב כאחד המתפללים, זה עלול לגרום לו זלזול כלפיך, והיא תשפיע לרעה על השפעתך הרוחנית כרב השכונה… באם יציע לך שוב לשבת במזרח, אל תסרב, למרות אי הנעימות הכרוכה בזה…".
רבי אברהם דב קיבל את הדברים, ולמחרת כבר ישב במזרח, ונציין שאכן כדברי רבי שלמה זלמן, למחרת, הגיעה משלחת מתושבי שכונת 'בקעה', לראות שאכן רבם הנערץ מסתדר ומתכבד כדבעי, במקום מגוריו החדש…
***
קשר איתן ועמוק היה בין שני האחים הגאונים, רבי שלמה זלמן ורבי אברהם דב, וסיפורים רבים סופרו אודותיהם.
בעת המעבר של רבי אברהם דב לדירתו החדשה, לווה כסף מאחיו רבי שלמה זלמן. ביום הפירעון הגיע רבי אברהם דב ל'שערי חסד' לפרוע את ההלוואה. בדרכו לבית אחיו נכנס להתפלל מנחה, וכשראה שרבי שלמה שלמן נשאר לתפילת ערבית, לא רצה להפריע לו בין התפילות, ואף הוא נשאר לתפילת ערבית.
לאחר התפילה, כשהגיע לביתו של רבי שלמה זלמן, סיפר לו כי היום הוא יום הפירעון ובא להחזיר את החוב, מיד חוורו פניו של רב שלמה זלמן, ואמר בכאב: "בערל! מדוע לא באת קודם…? איך התפללת מעריב עם התואר של 'לווה רשע ולא ישלם'? אחרי השקיעה יום חדש הוא… כבר עבר יום הפירעון!"…