סיפר הגה"צ רבי יעקב גלינסקי זצ"ל:
ירדתי לתפילה ופגש אותי יהודי פלוני: "רבי יעקב, האם יש לך כתובת של איזה גמ"ח?". השבתי לו באדיבות: בבקשה, שמעתי שליהודי אלמוני יש גמ"ח.
הוא הזמין תור, נכנס למלווה ואמר לו: "רבי יעקב גלינסקי שלח אותי אליך"…
חלפה תקופה, ביום צהריים בהיר אחד, פסעתי לתומי בדרכי לתפילת מנחה בבית הכנסת לדרמן, הגיע אלי יהודי בריצה ואמר: "רבי יעקב, אני מחפש אותך הרבה זמן".
נו, מה קרה?
"אתה זוכר ששלחת אלי יהודי שאתן לו הלוואה חשובה, וכיון שאתה שלחת אותו נתתי לו… הסוף היה, כמובן – צ'ק ראשון חזר, צ'ק שני חזר, צ'ק שלישי חזר…"
בקיצור, המלווה שחשב שאני גרמתי לו את כל עגמת הנפש, המשיך לספר באוזני מתוך צער: "כבר ארבעה חודשים שאני לא מוצא את הלווה, פעם הוא ישן, פעם הוא לא נמצא וכו'.
"היום בבוקר ברוך ה' פגשתי אותו פנים אל פנים, ראיתי אותו ברחוב, רצתי לעברו, ושאלתי מעומקא דליבא: ר' איד, תשמע נא, כשצ'ק ראשון וצ'ק שני חזרו, סלחתי. התרגלתי להבין לרחשי ליבם של אנשים הנקלעים למצב קשה ומבקשים דחייה וכו'. אבל אתה הרי עברת כל גבול – למה כל הצ'קים שלך חוזרים? ומתי תפרע את ההלוואה? אין לי כסף מיותר, ועתה אני זקוק לממון זה שאצלך, כך אמרתי לו בכאב.
"ואתה יודע, רבי יעקב גלינסקי, מה הוא ענה לי? אתה לא תאמין! הוא הסתכל עלי בחיוך כזה למחצה, והפטיר: 'מי ביקש ממך להלוות לי?'"…
שמעתם תשובה של לווה?! – "מי ביקש ממך להלוות לי"…
רבותי, המלווה חשב שללווה הזה – "לווה רשע ולא ישלם" (תהלים לז, כא) – יש זכות יוצרים על הרעיון. אבל לא, הוא לא הראשון עם הנוסח החוצפני הזה. היה מי שקדם לו: הנחש…
היצה"ר מפתה וסוחף את האדם למערבולת, וכשה'ידיד' טובע, הוא צוחק ממנו מלא פיו: מי ביקש ממך לשמוע בקולי?! הרי הקדוש ברוך הוא אמר אחרת!".
(ליקוטים וסיפורים נפלאים)