"ונאכל מפריה ונשבע מטובה" – זו תקוותנו הנעלה?
גמרתנו מצטטת את נוסח ברכת "מעין שלש" הנאמרת לאחר אכילת מזונות ולאחר שתיית יין: "והעלנו לתוכה…, כי אתה ה' טוב ומטיב…". מן הנוסח שבגמרתנו נעדר המשפט הנוסף המשולב בנוסח הכתוב בסידורי התפילה שלפי מנהג אשכנז: "והעלנו לתוכה ושמחנו בבניינה, ונאכל מפריה ונשבע מטובה ונברכך עליה בקדושה ובטהרה, כי אתה ה' טוב ומטיב…".
אמירת משפט זה נתונה במחלוקת רבתי בין רבותינו הראשונים. הטור (או"ח סי' ר"ח) מביא בשם הסמ"ג: "ואין לאומרו, שאין לחמוד את הארץ בשביל פריה וטובה, אלא לקיים המצוות התלויות בה".
הפוסקים נזקקו לדברי הסמ"ג, והעלו מספר אפשרויות לבאר, מדוע באמת אומרים "ונאכל מפריה ונשבע מטובה".
האוכל פירות ארץ ישראל מושפע מקדושתם
הב"ח (שם) כותב, כי אינו מבין את תמיהתו של הסמ"ג, ודאי הוא שאנו מתאווים לפירות ארץ ישראל, שקדושה המושפעת מלמעלה שורה עליהם, והאוכלים מן הפירות מושפעים מן הקדושה.
מעלת קדושתו הנשגבת של משה רבינו ע"ה:
ה"אליה רבה" (שם סעי' ט' ס"ק ט"ז) דן בסברתו של הב"ח והוא תמה עליו מגמרא מפורשת. בגמרא
(סוטה יד/א) נאמר, שמשה רבינו נתאווה להכנס לארץ ישראל כדי לקיים את מצוותיה ולא מפני כל סיבה אחרת: "וכי לאכול מפריה הוא צריך, או לשבוע מטובה הוא צריך?". הרי לנו, כי אין מעלה בפירות ארץ ישראל. ברם, הוא מיישב, כי ניתן לפרש שמשה רבינו ע"ה בלבד, שהשכינה היתה עמו תדיר, הוא זה אשר לא נזקק לתוספת קדושה זו אך מובן מאליו, כי ראוי לכל יהודי להתפלל ולבקש "ונאכל מפריה ונשבע מטובה". אף דיוק בגמרא הוא מוצא ליישוב זה, שלשון הגמרא הוא "וכי לאכול מפריה הוא צריך"…
מקור מעניין לדברים אלו, ניתן למצוא בפסוק (ירמיהו ב/ז) ואביא אתכם אל ארץ הכרמל לאכול פריה וטובה, ותבואו ותטמאו את ארצי". כלומר תחת שתתקדשו מכח הארץ, טמאוה "(משנת יעקב" ברכות פ"ג הלכה י"ג).
ואילו הגרי"ז מבריסק זצ"ל, פירש את הדברים באופן שונה לחלוטין.
'בקדושה ובטהרה', מדוע בברכת מעין שלש בלבד?
שאול נשאל הגרי"ז מבריסק זצ"ל, הלמאי לא נמצא נוסח שכזה בברכות אחרות; רק בברכת מעין שלש אנו אומרים, "ונברכך עליה בקדושה ובטהרה", מדוע?
'לאכול מפריה' – פירות מעשר שני ונטע רבעי
אף הוא ענה בשאלה, הלא הברכה עוסקת בירושלים עיר הקודש, "ובנה ירושלים עיר הקודש
במהרה בימינו, והעלנו לתוכה, ונאכל מפריה…". וכי ירושלים מניבה פירות, הלא אין "עושין בה גנות ופרדסות" (בבא קמא דף פב/ב) על כרחנו, כוונת הברכה היא לפירות מעשר שני ופירות נטע רבעי, שאינם נאכלים אלא בירושלים, ולפיכך הם נקראים "פריה" של העיר, שנאכלים בשטחה בלבד. בקשתנו, היא, איפוא, כי נזכה לעלות לירושלים הבנויה, ונאכל מפירות אלו, מעשר שני ונטע רבעי, והכל יהא בקדושה ובטהרה ."בקדושה" היינו: בתוך חומת ירושלים המקודשת, ו"בטהרה" היינו:
ללא חשש טומאה, שאין לאכול מעשר שני ונטע רבעי בטומאה. ("משמר הלויים", ברכות, סי' מ"ד, ופרק השנה פרק י"ד).
יש להעיר, כי ביאור זה יפה לנוסח בני אשכנז בלבד, שכן, בנוסח בני עדות המזרח נעדרות המילים "ונאכל מפריה ונשבע מטובה", ולפיכך, לא ניתן לפרש, שהמילים "בקדושה ובטהרה" מתייחסות לפירות מעשר שני.
(מאורות הדף היומי)