נפסק בשולחן ערוך (אורח חיים תכח, ד) בסדר קריאת הפרשיות, כי יש להתחיל תמיד את חומש במדבר בשבת הסמוכה לחג השבועות. המקור לכך הוא בדברי הגמרא במסכת מגילה (לא, ב), כי יש לקרות את הקללות שבפרשת בחוקותי לפני העצרת, ותוספות על אתר מוסיפים כי כדי לא להסמיך את הקללות לחג מפסיקים בקריאה של פרשת במדבר.
עם זאת, חכמי ומאורי הדורות הוסיפו ופירשו לאור דברי חז"ל על הפסוק "ממדבר מתנה" (במדבר כא, יח), כי קריאת פרשה זו לפני חג מתן תורה באה ללמדנו את הלקח – כי התורה ניתנה במדבר דווקא; וניתן ללמוד מכך את הערכים החשובים והמיוחדים שעלינו להפנים לפני קבלת התורה.
חכמינו מלמדים (במדבר רבה חוקת יט, כו) כי "לכך ניתנה תורה במדבר, שיהיו הכל שוין בה. ועוד למה ניתנה במדבר, כשם שמדבר לא נזרע ולא נעבד כך המקבל עול תורה פורקין ממנו עול דרך ארץ… דבר אחר במדבר מי מקיים את התורה מי שמשים עצמו כמדבר ומפליג עצמו מן הכל".
רואים אנו כי עלינו לשנן ולהפנים אל קרבנו את הלקחים הנלמדים מכך שניתנה התורה במדבר, וזוהי ההכנה הראויה לחג קבלת התורה. נענה איפוא את חלקנו ונעמוד על נקודה אחת חשובה, שממנה יתד ופינה לכל העבודה הרוחנית.
התשוקה שזכינו לראות ולשמוע אצל מאורי הדורות, היתה הדגמה חיה ומובהקת כיצד נראה מי שחי את דברי ה'אור החיים' הקדוש הידועים כפשוטם: "אם היו בני אדם מרגישים במתיקות ועריבות טיב התורה, היו משתגעים ומתלהטים אחריה".
המשגיח הגאון הצדיק רבי דן סגל שליט"א מספר כי שמע פעם מהגאון רבי שרגא גרוסברד זצ"ל, ראש ישיבת פוניבז' לצעירים, אודות רבו מרן הגאון רבי ברוך בער ליבוביץ זצ"ל, בעל ה'ברכת שמואל', כי כאשר היה מוסר שיעורים וקורא את הגמרא היה נראה שמח ומאושר, מדושן עונג ממש.
כך תיאר זאת רבי שרגא בלשונו: "רבי ברוך בער היה נראה כמי שנמצא בתוך סעודה מדושנת, שאוכל בשקיקה ובתיאבון כל כפית… הוא קרא כל מילה ומילה בבהירות, בתענוג, בעיניים בורקות מאושר. ראינו את ההשתוקקות לקרוא, לבלוע כל מילה; ראו עליו בחוש את מליצת הפסוק: "כמו חלב ודשן תשבע נפשי" (תהלים סג, ו). זוהי התורה הקדושה!".
"ברוך השם שהפסדתי משהו בשביל תורה"
לאחר פטירתו של הגאון רבי יחיאל מיכל פיינשטיין זצ"ל, ראש ישיבת 'בית יהודה', קראתי מה שכתבו עליו ועל גודל השאיפות שלו, והדברים מרעישים.
לעקור את רבי מיכל מהסטנדר בסיום ה'סדר' היתה מן המלאכות הקשות שבמקדש. הוא כלל לא שם לב לשעון. מדי יום ביומו היה על תלמידיו לגשת אליו ולומר לו כי הסדר הסתיים, והנהג עם הרכב ממתין לקחתו הביתה. יום אחד, לאחר סיום הסדר, ניגש אליו התלמיד האחראי על ההסעה ואמר לו כי היום הנהג הקבוע לא יכול להגיע, ובמקום זאת צריך להזמין מונית. "אם כך", אמר רבי יחיאל מיכל בשמחה, "אני יכול ללמוד עוד כמה דקות, ואחר כך נזמין את המונית". הוא פתח שוב את הגמרא, התיישב ללמוד בחשק רב, וכל העניין פרח מזיכרונו לחלוטין – הוא נשאר ללמוד עוד חמש שעות ברצף!…
רעייתו הרבנית הצדקנית מרת ליפשא פיינשטיין ע"ה, שהיתה בת גדולים, בִּתֹּו של מרן הגרי"ז מבריסק זצ"ל, סיפרה פעם, כי היתה להם פגישה במקום מסויים, ובזמן ההמתנה ראה רבי מיכל ספר של אחד הראשונים שהיה מונח במקום. חיש מהר הוא שקע בעומק העיון, וסוף דבר היה שהפגישה התבטלה – לא היה שייך שרבי מיכל יעצור באמצע הלימוד…
מעשה דומה סיפר לי בחור ששהה פעם עם הגאון רבי שמואל בירנבוים זצ"ל, ראש ישיבת מיר בארצות הברית, בעת שהמתין בשדה התעופה למטוס. הבחור אמר לרבי שמואל כי בעוד דקות אחדות פותחים את דלתות המטוס, וכדאי לשים לב לשעון כדי שחלילה לא יפסיד את הטיסה. רבי שמואל הנהן בראשו לאות הן, אולם המשיך לשוחח עם מאן דהו בעומקן של סוגיות.
לאחר כמה דקות הודיעו במערכת הכריזה כי על הנוסעים לעלות על המטוס, ורבי שמואל נענע בראשו בקוצר רוח ואמר: "כן, כן, אני כבר עולה", ולאחר שהתלמיד ניסה שוב ושוב להזכיר לו כי הזמן חולף גער בו קלות באומרו: "תפסיק להפריע לי ללמוד"…
אדהכי והכי המריא המטוס והפליג ליעדו. רבי שמואל עוד נותר שקוע זמן רב בשיחה, וכשסוף סוף סיים את השיחה והבין כי הפסיד את הטיסה, לא הצטער. "ברוך השם", אמר בסיפוק. "הפסדתי משהו בשביל תורה!"
תלמידיו של רבי שמואל מספרים, כי פעם ירד שלג גדול בברוקלין, השלג הכבד ומזג האויר הסוער מנעו מכולם ללכת ברחובות קריה. לא יכלו להתנייד ממקום למקום לא במכונית ולא ברגל, וכך גם רבי שמואל נותר באותו היום סגור ומסוגר בביתו, עמל ויגע על תורתו, מבלי יכולת להגיע לישיבת מיר, אשר בראשה עמד.
אך כשהגיעה השעה בה הוא היה רגיל למסור מידי יום את שיעורו, רוחו סערה עליו והסתובב בבית כשנפשו עגומה עליו. הן אמרו חז"ל: "מתלמידי יותר מכולם", באמצעות מסירת השיעור יש לו יכולת להתחדד יותר בהבנת העניינים על ידי דיבוק חברים, להבין את השיעור ברובד נוסף עמוק יותר, וכיצד שייך לוותר על כך? כיצד שייך להימנע היום ממסירת השיעור?
הוא הסתכל בחלון ולפתע ראה מול עיניו אמבולנס חולף מתחת לבית, ובאמצעות שלשלאות שהניחו על הגלגלים הם מצליחים לנוע מרחוב לרחוב למרות השלג הכבד. מיד יצר קשר טלפוני עם חברת הצלה וביקש לברר אם יש להם כעת אמבולנס פנוי לקחתו אל הישיבה למסירת השיעור.
הם שהכירו את רבי שמואל ואת אהבתו המופלגת לתורה, מיהרו לשלוח לביתו אמבולנס שלקח אותו אחר כבוד לישיבה.
זהו צימאון לתורה שאין בדומה לו! כך זוכים להישגים כה מופלאים!
"ידעתי תמיד כי בני רבי חיים זריז אבל לא ידעתי עד כמה"
הבה נתקדם נדבך נוסף:
יש לדעת, כי שאיפה והשתוקקות אמיתית לרוחניות, מובילות למעלה נוספת ומיוחדת – זריזות לתורה ולמצוות.
סיפר לי ידידי הגאון רבי זונדל שטרן שליט"א, רב קהילת 'פרושים' בשכונת רמת שלמה בירושלים, כי פעם ביקר אצל הגאון הצדיק רבי יוסף סלנט זצ"ל, בעל ה'באר יוסף', ושמע את רבי יוסף אומר לבנו הגאון רבי משה זצ"ל באקראי, כי היות ויצא כעת כרך חדש ומהודר של צל"ח, יש לו חשק להתחיל ללמוד את מסכת ברכות מן ההתחלה. בהטעימו, כי הגם שלמד כבר מסכת ברכות כמה פעמים בעבר, אך כעת הוא קיבל חשק מחודש לעבור שוב על המסכת יחד עם חידושי הצל"ח במהדורתו החדשה.
רבי יוסף אמר זאת לבנו ממש כאדם ששח לרעהו דבר מה, ולא בלשון ציווי או בקשה. אולם לאחר כמה ימים סר רבי משה לבית אביו, ובכניסתו לבית נזכר במה שאמר לו אביו בביקורו הקודם. הוא פנה לאביו ואמר כמתנצל: "אוי, רציתי לקנות את הצל"ח החדש, אך שכחתי". חייך רבי יוסף ואמר לו: "אני כבר אוחז בדף י'. מיד למחרת הלכתי וקניתי את הספר"…
גם בקיום המצוות נודעת חשיבות רבה לענין השאיפות. מי ששואף כל העת לקיים את רצון אביו שבשמים, אזי בעת שתזדמן לפניו מצוה – יקיים אותה בזריזות מופלגת וללא שהיות, ויחפש כל הזדמנות כדי לעשותן.
כשעברתי להתגורר בירושלים למדתי בכולל שעל ידי ישיבת 'תורה אור', בצילו של הגאון רבי חיים פנחס שיינברג זצ"ל, שהיה אדם גדול מאוד, גאון צדיק וקדוש. מצוות השם היו משוש חייו ממש, ותמיד הידר לקיימן בזריזות מופלאה ובחדוות לב.
בשעתו סיפר לי אחד מבחירי הלומדים בכולל, ידידי הגאון רבי ישראל גואלמן שליט"א, כיום רב קהילת 'שערי תבונה' בשכונת רמות א' בירושלים, כי לפעמים היה עומד בפרוזדור של הכולל ומשוחח עם הרב שיינברג בסוגיא או בהלכה, כשלפתע הוא היה מאיץ בו "הבה ניכנס לבית המדרש ונשב לרגע". הוא נכנס לבית המדרש והתיישב מבלי להבין מה הרב שיינברג רוצה ממנו.
אך אחר כמה שניות הבין כי הרב שיינברג הבחין בזוית עינו בדמותו ההדורה של המשגיח הגאון הצדיק רבי זיידל אפשטיין זצ"ל, שעומד לעבור במקום, וכוונתו היתה שיספיקו לשבת לפני שהמשגיח יבוא, כך יוכלו לקום בפניו, ולקיים את המצוה של 'והדרת פני זקן'.
הרב גואלמן אמר לי אז בנימה אישית: "יש ללמוד מראש הישיבה כיצד לנצל כל הזדמנות לעשיית רצון השם יתברך ולקיום המצוות".
(מתוך הספר 'אוצרותיהם אמלא')