"וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ" (א, ט)
הטענה המצרית
לפרעה היו טענות סדורות על עם ישראל.
"הבה נתחכמה לו" הוא אומר. נתחכמה, משום שכאשר מדברים עִם עַם ישראל, שהם עם החכמה, צריכים לדבר איתם בדברי היגיון וחכמה, ואי אפשר לבוא עם טענות סרק.
תחילת עבודת הפרך נעשתה בפה רך, כפי שלמדו חז"ל מן הפסוק "ויעבדו מצרים את בני ישראל בפרך" (א, יג). היה שם מסע שכנוע שנועד לגרום לעם ישראל לעבוד את מצרים, שהרי אי אפשר להכריח אנשים לעבוד מבלי להיתלות באמתלה כלשהי.
מה היה בסיס הטענה שלהם?
פרעה טען: "הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו". מהו "ממנו"? מבאר ה"אור החיים" הקדוש שהייתה לו טענה פשוטה: הנה כאשר ירדתם לכאן מניתם שבעים נפש בלבד. אחר כך הייתה כאן תקופת רעב. אלמלא היינו דואגים לכם ומכלכלים אתכם בימי הרעב, הייתם נכחדים מזמן. רק בזכותנו ומכוחנו אתם התרביתם! אם כך, מגיע לנו על פי דין שתהיו 'נושאים בנטל', שתבואו לעבוד אתנו ולהקים את פיתום ואת רעמסס.
טענה של שטות ושל הבל! וכי אין להם בושה? כאשר פותחת התורה בתיאור שעבוד מצרים היא מתחילה: "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף". המלך אינו יודע את יוסף! איום ונורא! הלא אלמלא יוסף לא היו חיים במצרים. הוא כלכל אותם בשנות הרעב! פרעה לא תלה תקווה באיש, מלבד בבחור היהודי האסיר, משום שידע שאף אדם אחר לא היה מצליח להחזיק את מצרים בשבע שנות השובע ולשמור על המזון כדי לכלכל אותה בשנות הרעב.
אם בלי יוסף אין מצרים כלל, פירושו של דבר שהעם היהודי הוא זה שכלכל את מצרים. אז איך אפשר לטעון כלפיו: אני כלכלתי אותך, אתה התרבית מאתנו?!
אולם למרות שהטענה מופקעת ולא צודקת, אנו רואים כי אחד עשר שבטים מתוך שנים עשר שבטי ישראל הסכימו עם הטענה. רק שבט לוי, שהוא שבט של בני התורה, הם אלו שלא נכנעו.
מה היה שם? איך יתכן שהסכימו לכך?
עיוות תפיסתי בתקופתנו
הוזקקתי ללוות יהודי פלוני לעניין כלשהו. המתנו בתור ארוך מאד שסופו לא נראה. מסוג התורים שאינך יודע מי יבוא קודם – המשיח או תורך… בלתי אפשרי היה לעזוב את המקום, וכשהתקרבה השקיעה לא נותרה לי ברירה אלא לעמוד בפינה כלשהי ולהתפלל ביחידות. כאשר סיימתי ראיתי כי אחד הנוכחים נועץ בי מבט, כאילו מבקש לומר לי דבר מה. בשעות ההמתנה הארוכות לתור הספקתי להכיר את דעותיו ולדעת כי הוא משתייך לצד השמאלני של המפה הישראלית.
"אתה רוצה לומר לי משהו?" שאלתי אותו.
בתגובה רטן על שאני מתפלל פה, כאילו זה בית כנסת.
הגבתי: "הרשה לי להקל מעליך ולשאול בקול את השאלה האמיתית שאינך מעז לשאול אותי – למה אתם החרדים חיים ומתעשרים על חשבוננו, אוכלים את המיסים שלנו, והורסים את המדינה?"
הוא הופתע. "באמת יש לי מה לומר לך בנושא הזה, אבל מדוע אתה חושב שזה קשור לשאלה ששאלתי אותך?"
עניתי בפשטות: "כי התשובה לשתי השאלות הללו היא אותה תשובה", ומיד הסברתי: "כשמחמוד עבאס קיבל בקדנציה הקודמת חמישים מיליארד, לא הייתה לך שום בעיה עם זה. מדוע? משום שעל פי תפיסת עולמך אתה פולש לשטחי המדינה של הערבים הנחמדים. אתה מרגיש אסיר תודה להם על שאינם מגרשים אותך מפה, וחש צורך לפצות אותם. זו הסיבה לכך שכאשר אתה רואה ערבי שכשמגיע זמן התפילה שלו עושה שכיבות סמיכה תחת כל עץ רענן, אתה לא ניגש לומר לו: 'פה זה לא מסגד'. אתה פשוט מרגיש שהמדינה היא בעצם שלהם, ועליך להתנצל על עצם קיומך.
"בנקודה הזו בדיוק אני חולק עליך. אני מעולם לא פלשתי למדינה הזאת. אני יודע שארץ ישראל היא שלי, משום שהאלוקים שברא את כל העולם והוא בעל הבית על כל העולם, נתן את ארץ ישראל לבניו שמקיימים את בריתו. אני הייתי פה הרבה שנים, עוד לפני שהערבים היו כאן ובטרם התחילה תנועת הציונות. דורות של יהודים כמוני חיו כאן שנים רבות, מסרו נפשם עבור הארץ הקדושה, ובזכותם התקיימה הארץ. אני יודע כי בעומדי כאן בתפילה, אני מוריד שפע מבורא עולם על כל הארץ. באת אתה והחברים שלך ועשקתם את הארץ. קבעתם שהארץ שלכם, והתקציבים שהגיעו עבורה הם שלכם, הטלתם על הציבור מיסים, ואתם אלו שיודעים טוב מכולם עבור מה הם מיועדים"…
טענתו של אותו שמאלני, שכיום פופולרית כל כך, היא למעשה טענה עתיקת יומין. זוהי בדיוק הטענה המצרית המקורית לעם ישראל: אתם התרביתם מאתנו, קיבלתם תקציבים שלנו… בעוד שהאמת היא שעם ישראל הוא זה שגרם לכך שיהיה להם תקציב…
הרמח"ל אומר, כי דברי פרעה "תכבד העבודה על האנשים ואל ישעו בדברי שקר" הם דברי היצר הרע. היצר מדרבן אותנו לרוץ כל הזמן בריצה מטורפת אחרי כל מיני דמיונות, כדי שלא נצליח לחשוב מחשבת אמת אחת.
אחת ממחשבות השקר העולמיות היא, שכאילו מישהו כאן נותן לנו – במקום להבין כמה אנחנו נותנים לו!
"כל העולם ניזון בשביל חנינא בני" – כל העולם ניזון בזכות אלו שלומדים בבתי מדרשות ובתי כנסיות. רק בזכותם חיים בארץ ישראל יהודים, בשעה שיש מאות מיליונים של אנשים סביבם שרק רוצים לחסל אותם!
בני שבט לוי היו בני תורה אמיתיים. ברגע בו החל פרעה לטעון את טענותיו, הם דבקו באמת מבלי להתבלבל לרגע. הם לא חשבו כלל שהם צריכים צבא או מיסים, וידעו היטב כי כל מקור החיים בעולם הוא מהתורה הקדושה והעולם כולו ניזון מחיים על פי התורה. בשכר זה הם הובדלו מדרכי העולם, וקבלו את התפקיד לעבוד את ה', לשרתו ולהורות את דרכיו הישרים – והקב"ה דואג לכל צרכיהם.
הרמב"ם (בסוף הל' שמיטה ויובל) כותב, כי לא שבט לוי בלבד זוכים לכך, אלא "כל איש ואיש מבאי עולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו", כלומר: כל אחד שיש מעט שכל בקדקדו, "ויבדל לעמוד לפני ה' לעובדו לדעה את ה', והלך ישר כמו שעשהו אלוקים ופרק מעל צווארו עול חשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם" – אלו הם חשבונות של טעויות, כאילו הם אלו שמתקצבים אותנו, כאילו ההנאות נמצאות בתאוות הגשמיות, וכאילו השפע נמצא במקום אחר.
יהודי ש"הלך ישר כמו שעשהו אלוקים", מבין כי מקור השפע נמצא אצל הקב"ה ותלוי בקיום התורה הקדושה. הוא מבין שאדם שנותן צדקה מתעשר, ויהודי שמקדיש את חייו לתורה ואינו עובד – אינו צריך לדאוג, אלא לחיות את האמת שאם הוא יושב בהיכלה של תורה, הוא מביא על ידי זה צינורות של שפע לכל העולם כולו, "ויהי ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו, כמו שזכה לכהנים ללויים".
השפע האלוקי – בזכות ההטבה
רבי מיכל שטרן סיפר בהקשר לכך מעשה מופלא –
לפני עשרות שנים הוא החל לסבול לפתע פתאום מכאבי בטן עזים. בדיקות שנערכו גילו את הגרוע מכל – גידול במעי. הניתוח המתבקש היה ניתוח מורכב ביותר, כזה שישנה את כל חייו. הוא כבר לא יוכל להמשיך להרביץ תורה כמקודם, ודבר זה היה קשה עבורו כמכת מוות.
הוא הסתובב מוטרד ודאוג ביותר, עד השבת האחרונה לפני הניתוח. או אז הופתעו בני ביתו לגלותו רגוע ושליו לחלוטין, והוא חזר ואמר, כי הוא בטוח שהכל יעבור ושום דבר מתחזיותיהם הקודרות של הרופאים לא יתממש. הם חשו כי משהו השתנה, אך לא ידעו מהו הדבר.
חקרו ושאלו, עד שאמר: זכיתי להיות תלמידו של רבי אריה לוין זצ"ל. כתלמיד נאמן ליוויתי אותו בכל אשר ילך – הלכתי אתו לבתי סוהר ולבתי חולים, ואפילו למצורעים שנהג לבקר ובמסירות נפש לחבק אותם ולעודד את רוחם. כאשר נפטר החלטתי לקבל על עצמי להמשיך את דרכו, והתחלתי לבקר יהודים מבוגרים בבתי אבות, ולנסות לעודד את רוחם.
באחד הימים הגעתי לבית אבות סיעודי. בהיכנסי שמעתי גניחות ואנחות, ותכף ומיד מצאתי את מקורם – יהודי מבוגר שנראה סובל נוראות. ניגשתי וביקשתי לעזור לו, אך הוא דחה אותי: "אין ביכולתך לעזור לי". הפצרתי בו: "דאגה בלב איש ישיחנה!" והוא הסכים ושיתף. יש לו בעיה רפואית מסוימת במעיים הגורמת לו לכאבים עזים. בבית חולים מטפלים בכך, אולם הטיפול אינו כלול בסל התרופות והטיפולים, ומחירו גבוה ביותר. ילדיו סבורים שבית האבות צריך לשאת בהוצאה הזו, אך בהנהלת בית האבות מטילים את האחריות על הילדים. הוא עצמו נופל בין הכיסאות ובינתיים אינו מקבל שום טיפול.
הזדרזתי לגשת למנהל בית האבות, זעקתי: "איך אפשר להשאיר כך אדם סובל?"
"זה העסק של המשפחה", ענה לי, "מה אתה רוצה ממני?"
התקשרתי לילדים, אך גם הם התנערו בטענה שבית האבות מתנער מאחריות…
לא יכולתי לשאת את צערו.
באותם ימים הייתי אברך וסך משכורתי החודשית היה חמש מאות לירות. הזמנתי עבורו אמבולנס על חשבוני ונסענו לבית החולים לקבל את הטיפול. שילמתי עבורו למעלה משלוש מאות לירות! יותר ממחצית מן המשכורת שלי! אך אושרי היה רב על שהוקל לו.
התקשרתי לאחד הבנים שלו, סיפרתי ששילמתי על טיפול יותר ממחצית מהמשכורת שלי, אך הוא לא הסכים אפילו להשתתף במשהו וחזר על טענתו שעליי לפנות אל בית האבות.
חלפו כמה שבועות, שוב הגעתי לבית האבות ושמעתי את הזקן גונח. הוא זקוק שוב לאותו טיפול! נסענו ביחד באמבולנס שהזמנתי, רופאים טיפלו בו במסירות והקלו מעל כאביו, ואנכי שילמתי שוב שלוש מאות לירות של המשכורת הבאה!
כך חזר הסיפור על עצמו חמש או שש פעמים, עד שהבנים נכנעו ולקחו על עצמם את האחריות. שלוש מאות לירות מתוך חמש מאות לירות מסכנות הם סכום עצום, בגדר חיי נפש, אך זכיתי לתת אותם בלב שלם.
בליל שבת בא היהודי הזקן בחלומי ואמר לי: 'אתה החיית אותי! עמדתי במלחמה עבורך לפני כיסא הכבוד. טענתי שבן אדם שהציל חיי זקן שאינו מכיר וחסך מפת לחמו כדי למנוע ממנו סבל, לא יתכן שיסבול בעצמו באותו עניין. ואכן טענתי התקבלה. אינך צריך לדאוג. הניתוח יהיה פשוט, ואתה תחזור לשגרה'.
ואמנם בחדר ניתוח התברר כי הבעיה אינה מסובכת כלל, והוא חזר לביתו לחיים ולשלום והמשיך בעבודת הקודש שלו.
לקב"ה יש כלל: אדם שנותן לחברו – מביא על עצמו שפע גדול באותו עניין עצמו. זוהי האמת האמיתית של החיים, וכל מי שיטען אחרת אינו צודק.
נתנער מן המחשבות הרבות אשר בקשו בני אדם, וכך נזכה בזה ובבא להיות מחלק ה' ונחלתו.
(רבי יחיאל צוקר שליט"א- להאיר ספר חדש על פרשיות שמות)