איך מתגברים על הבעיה של קוצר רוח, שיוכל האדם להתייחס גם לשני באופן נעים וטוב?
"ולא שמעו אל משה מקוצר רוח" (ו, ט)
הנה כל אדם נמצא לפעמים בקוצר רוח, איך מתגברים על הבעיה של קוצר רוח, שיוכל האדם להתייחס גם לשני באופן נעים וטוב? את התשובה נמצא בדברי ה'אור החיים שכותב דהקוצר רוח שלהם היה בגלל שלא עסקו בתורה, כי אדם שעוסק בתורה, התורה מרחיבה את ליבו לשמוע את השני ולהיות באורך רוח, וכשעוסקים בתורה לא מאבדים שלווה כי התורה מסיחה האדם מצרותיו, וזוהי סגולת התורה, לכן אדם שרוצה שלוות הנפש יעמול בתורה, ועי"ז הוא יהיה כל הזמן שלו ורגוע.
מי שערל שפתיים וקוראים לו לעלות לתורה האם חייב לעלות?
"הן אני ערל שפתיים" (ו, ל)
– מי שערל שפתיים וקוראים לו לעלות לתורה האם חייב לעלות? איתא בגמ' (ברכות נ"ה.) אמר ר' יהודה ג' דברים מקצרים ימיו ושנותיו של אדם, ואחד מהם מי שנותנים לו ס"ת לקרוא ואינו קורא דכתיב 'כי הוא חייך ואורך ימיך'. ויש לדון האם מי שמגמגם וקוראים לו חייב לעלות, אף שיהא לו ביזיונות. בחשוקי חמד (ברכות נ"ד) הביא ראיה שאם יש לו סיבה מוצדקת שאינו עולה אינו צריך לחשוש מדברי הרדב"ז (ח"א פ"ד הובא בפ"ת יו"ד סי' רמ"ב) שאם קוראים לתלמיד בעליה מכובדת יותר משקראו לרבו, לא יעלה כיון שנחשב זילזול ברבו, וכיון דמשום כבוד רבו מסרב לעלות אין כאן ביזיון לתורה, ובקובץ מוריה (ה-ו תשמ"ג עמ' ט"ו-י"ט) הביא עובדה עם האדר"ת שמנהגו היה לעלות אחרון לקרוא בתורה בפ' כי תצא כדי לצאת מצוות 'זכור את עשה לך עמלק'. בשנת תרכ"ח הוא קנה עליית אחרון והשמש טעה וקרא לו לשלישי, כי אחד מהמתפללים כיבדו בעלייה זו. האדר"ת לא עלה אע"פ שצווחו עליו. ונימוקו, שנותנים לו ס"ת ואינו קורא היינו אינו קורא כלל, אבל אם ירצה לעלות אח"כ ובמצווה מהודרת יותר אין חשש. ונשאל הגר"ח קנייבסקי זצ"ל (שערי שי"ח עמ' צ"ד) מי שכיבדוהו לגלול הס"ת, האם כשמסרב יש חשש כמסרב לעלות לתורה, והשיב 'אין ראוי' (דבזיון לס"ת שלא רוצה להתקרב אליו) (ילקוט מאיש לרעהו).
רבי אליהו דסלר זצ"ל כותב:הכרת הטוב גם לדומם
"קח מטך ונטה ידך על מימי מצרים… ויהיו דם והיה דם בכל ארץ מצרים" (ז י"ט) –
ברש"י: לפי שהגן היאור על משה כשנשלך לתוכו, לפיכך לא לקו על ידו לא בדם ולא בצפרדעים, אלא לקו ע"י אהרן. ב'שיטה מקובצת' (ב"ק צב:): מביא בשם ה'מאירי' אע"פ שראוי להיזהר שלא לבזות אדם וחפץ בעולם. מ"מ ראוי להיזהר תכלית האזהרה במה שהתכבד והשתמש בו, שלא יהרהר לבזותו כלל. וכל העושה כן יורה על פחיתות מידה, וסגנון טבע פחות ונמאס.
הכרת הטוב גם לדומם – רבי אליהו דסלר זצ"ל כותב: כל מידות הנפש מושפעות ונפעלות ע"י הרגש ולא רק ע"י השכל, והרגש של בעל מעלת החסד שרוצה אך לתת וליהנות אחרים. אסיר תודה הוא לכל אשר הפיק ממנו הנאה בכל צורה שהיא, ואפילו לדומם. לכן אם אין אנו מכירים טובה לדומם שנהנינו ממנו. וכל שכן אם אנחנו מבזים אותו, הרגש נפגע. והכלל הוא: פגיעה ברגש משפיעה ישיר על המידות. וממילא נפגמת מידת הכרת הטוב. (מכתב מאליהו ח"ג).
ורגיל היה רבינו הגר"ח קנייבסקי זצ"ל לחזור על דברי אביו בעל ה'קהילות יעקב' זצ"ל שכשאדם כועס, הוא הולך נגד השכל!
"ויט אהרן את ידו על מימי מצרים ותעל הצפרדע ותכס את ארץ מצרים" (ח, ב) –
ובפסוקים הבאים נזכר 'צפרדעים' לשון רבים, ואיתא במדרש, שבתחילה עלתה צפרדע אחת, והכעיסה מאד למצרים והכו אותה, והייתה מתזת, ויצאו ממנה נחילין של צפרדעים, וככל שהוסיפו להכות יותר, יצאו עוד ועוד צפרדעים. ולכאורה הדבר פלא, אחרי שהמצרים רואים שבכל הכאה על הצפרדע היא מתרבה יותר ויותר, מדוע לא מפסיקים להכותה כדי שתפסיק להתרבות? ורגיל היה רבינו הגר"ח קנייבסקי זצ"ל לחזור על דברי אביו בעל ה'קהילות יעקב' זצ"ל (בברכת פרץ בפרשתנו) שכשאדם כועס, הוא הולך נגד השכל! כשהמצרים ראו שיוצאים מהצפרדע נחילים, במקום להפסיק, הם רק כעסו מאד והכו אותה יותר חזק, וכשראו שהיא מתיזה עוד צפרדעים, שוב המשיכו להכות בחוזק כדי לנקום בה, וכך יצאו עוד ועוד נחילין שמלאו את כל ארץ מצרים בצפרדעים. ומוסיף עוד: וכך הוא גם בכל ענין. כשפוגעים באחד והוא כועס, אם יהיה חכם, ישמע חרפתו וישתוק עד יעבור זעם והמריבה תישקט, אבל אם מתחיל לכעוס ומשיב דברים, והשני בוודאי לא ישתוק ועונה שוב, עי"ז גוברת המריבה, וסופו כמכת הצפרדעים במצרים. כיוצא בזה.
יש לשאול מה שונים הכלבים מהצפרדעים ולכאורה ה'מסירות-נפש' להישרף על קידוש ה' היא דבר קשה הרבה יותר מאשר לא לנבוח?…
ויעש ה' כדבר משה וימותו הצפרדעים מן הבתים מן החצרות ומן השדות" (ח, ט) –
מה יותר קשה, להישרף או לשתוק? כתב ה'דעת זקנים' (מהילקוט שמעוני רמז קפ"ב): מהבתים. אבל אותם שבתנורים לא מתו לפי שבטחו בהקב"ה ונכנסו בתנור חם בצווי ה'.
אותם צפרדעים שהיו מוכנים למות עקה"ש וקפצו לתנורים, קיבלו שכרם שהם עצמם לא מתו. ויש לשאול מה שונים הכלבים מהצפרדעים, שבמכת בכורות לא חרצו הכלבים את לשונם ובשכר זה 'ובשר בשדה טריפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו' (שמות כ"ב ל) ופרש"י: לימדך הכתוב שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, שנאמר 'ולכל בנ"י לא יחרץ כלב לשונו' (שמות י"א ז), אמר הקב"ה תנו להם שכרם על ששתקו ולא חרצו לשונם לנבוח וקיבלו שכרם לדורי דורות! ולכאורה ה'מסירות-נפש' להישרף על קידוש ה' היא דבר קשה הרבה יותר מאשר לא לנבוח?…
והתירוץ הוא: קל יותר לקפוץ לאש מאשר לשתוק! ובדרך צחות יש לדייק כך מלשון חז"ל (ברכות מ"ג:): 'נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים'! לא כתוב כאן הלכה או דין, אלא במציאות יותר נוח לאדם להכניס עצמו לתוך כבשן האש מלשתוק ולהתגבר ולא להלבין פני חברו ברבים. וזה כלול ביסוד האמור בגמ' (כתובות ל"ג:) שאילו עינו את חנניה מישאל ועזריה הם היו עובדים לצלם.
וכוונת הגמ' שקשה לו לאדם לעמוד בסבל מתמשך אפילו אם הוא סבל קל מלעמוד בסבל קצר אפילו אם הוא סבל קשה יותר, כי קשה יותר לחיות זמן ממושך על קידוש ה' בשתיקה, מלמות ברגע אחד בקפיצה לכבשן האש. ראיה נוספת מהרמב"ם (בפכ"ג מהל' שבת הל' כ') שפוסק דאם נפלה דליקה בחצר אינו מציל אלא מה שצריך לאותה שבת, וגם דברים של היתר ויש שם עירוב אינו מציל יותר ממה שצריך לאותה שבת מחשש שמתוך ש'אדם בהול על ממונו' יבוא לכבות את האש.
ועוד פסק הרמב"ם (בהל' ממרים פ"ו ה"ז): עד היכן הוא כיבוד אב ואם, אפילו נטלו כיס של זהובים שלו והשליכו בפניו לים – לא יכלימם ולא יצער בפניהם ולא יכעוס כנגדם, אלא יקבל גזירת הכתוב וישתוק. ועד היכן מוראן, אפילו היה לובש בגדים חמודות ויושב בראש בפני הקהל, ובא אביו ואמו וקרעו בגדיו והכוהו בראשו וירקו בפניו – לא יכלימם אלא ישתוק, ויירא ויפחד ממלך מלכי המלכים שציווהו בכך. ומסיים הרמב"ם את ההלכה: שאילו מלך בשר ודם גזר עליו דבר שהוא מצער יותר מזה לא היה יכול לפרכס בדבר, קל וחומר למי שאמר והיה העולם כרצונו.
ותמוה מאוד ההבדל שבין שתי ההלכות ברמב"ם, שאם ראה הרמב"ם צורך לחזק את מי שאביו ואמו זורקים את כספו לים, למה לא כתב בהלכות שבת גם כן כיוצא בזה – 'לא יכבה וירא ממלך מלכי המלכים'? והתשובה: לאבד כל ממונך ולהישאר ערום וחסר כל בגלל שאתה שותק, קשה הרבה יותר מאשר לראות את כל הבית שלך נשרף!! (חיים וברכה – רבי חיים ברוך נבנצאל שליט"א).
חידות לפרשת השבוע:
א. מאיזו מכה נהיו המצרים רֵעים לבנ"י ?
ב. מה הקשר בין חנניה, מישאל, עזריה ואברהם אבינו לאחת מהמכות?
ג. כמה מיני שחין הביא הקב"ה על מצרים?
ד. מדוע במכת שחין נענשו החרטומים שלא יכלו לעמוד לפני משה, ומדוע התביישו ממנו? ה. למה זכו המצרים על שאמר פרעה 'ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים'?
ו. מדוע במכת ברד אמר פרעה 'ה' הצדיק', וכשהפסיקה – נאמר 'ויוסף פרעה לחטוא'?
- תשובה לחידה א. כתב המלבי"ם שבארץ גושן לא נכנס הערוב כלל, ואילו מכת דם וצפרדע – היו גם בארץ גושן, והזיק למצריים שגרו שם, ורק ישראל ניצולו, אבל במכת ערוב – לא נמצא שם כלל, אף בבתי המצריים. וכ"כ ב'עמק דבר', דהמצריים ברחו לארץ גושן, הם ובניהם, ועי"ז השיגו ישראל רֵעוּת עם המצריים. ובמדרש 'שכל טוב' פירש שבמכת ערוב נאמר 'והפליתי' – מלשון העלמה (מלשון הפסוק 'כי יפלא ממך דבר') ופירושו, הקב"ה העלים את ארץ גושן, שלא יראוה חיות רעות, שאם היו רואות אותה – כיון שהייתה בתוך ארץ מצרים היו החיות נכנסות ומזיקות את ישראל
- תשובה לחידה ב. כתב הש"ך בשם המדרש, לכך במכת שחין אמר הקב"ה למשה ואהרון לקחת 'מלוא חופניכם פיח כבשן' – יבוא דבר העולה מהכבשן וייפרע מהמצריים שבקשו לאבד אומה שמסרה עצמה למיתה: אברהם באור כשדים, וחנניה מישאל ועזריה שמסרו נפשם והושלכו לכבשן האש.
- תשובה לחידה ג. איתא במדרש הגדול: אמר רבי יהושע בן לוי: עשרים וארבעה מיני שחין הביא הקב"ה על המצרים. רפואתו של זה היא מיתתו של זה, ומיתתו של זה – היא רפואתו של זה.
- תשובה לחידה ד. איתא במד"ר (י"א ו), לפי שהשיאו עצה לפרעה להשליך ליאור כל הבן הילוד, כדי שימות משה, וכן חייבו אותו הריגה כשהסיר העטרה מראש פרעה לראשו, לכך נענשו שקבלו מכת ביזיון, ולא יכלו לעמוד בפני משה. וב'משך חכמה' הוסיף החרטומים התביישו ממשה שלא היה כוח בלהטיהם לעשות שחין במשה, אפילו שהיה סמוך לבית מלכות פרעה, ולא בארץ גושן, וכבר ידו הייתה מצורעת כשלג, ונוח לחול עליו שנית. ובכל זאת לא יכלו להפוך בשרו לשחין, ולכך נכלמו מפניו, ואדרבה – מהם התחילה מכת שחין, כפי שנאמר 'כי היה השחין בחרטומים'.
- תשובה לחידה ה. איתא במכילתא דרשב"י, בגלל שאמר פרעה 'ה' הצדיק…' – קיבל שכר בזה שנאמר 'לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו'. עוד איתא במכילתא עה"פ (בפר' בשלח) 'תבלעמו ארץ' – באיזו זכות ניתנה קבורה למצרים – בזכות שאמרו 'ה' הצדיק'. אמר הקב"ה: אתם צידקתם עליכם הדין, אף אני לא אקפח שכרכם, ואתן לכם מקום קבורה, (וכדאיתא ברש"י שם). והטעם שפרעה אמר 'ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים', ולא אמר 'ה' הצדיק ואני הרשע', כתב ב'רבינו בחיי': מפני שפחד לנפשו פן יילכד בעוון העם, וכמלך היה בידו למחות ולא מיחה לפיכך התוודה על עוונם.
- תשובה לחידה ו. כתב הריב"א: בתחילה, כשראה פרעה שירד מטר עם הברד והקולות, אמר 'ה' הצדיק', שאפילו בשעת כעסו – מרחם על בריותיו ומזמן להם פרנסתם, ואמר אל משה ואהרון: 'העתירו אל ה' בעדי, ורב מהיות קולות וברד', אבל 'מטר' לא אמר, מפני שרצה שהמטר יישאר. מיד: 'ויצא משה ויפרוש כפיו ויחדלו הקולות והברד ומטר לא ניתך ארצה'. הרי שגם גשם הפסיק לרדת, ולכן נאמר 'ויוסף פרעה לחטוא', לפי שראה שנתבטלה מחשבתו, כלומר – שלא בא מטר. ותמה משה בעצמו על שראה שמטר לא ניתך ארצה, א"ל הקב"ה: אל תתמה, כי עשיתי כן כדי להכביד לבו, כי עדיין יש לי להכותו במכת ארבה, מכת חושך ומכת בכורות.
(מתוך עלונו של הרב צ'ולק שנת תשפ"ג)