אני כבר כמעט בן שלושים… בתור ילד חוויתי חוויות רבות של פסגות, חוויות של הצלחה מסחררות, ממש כך.
הצלחתי להגיע למקום הכי גבוה בחידונים, לא היו מבחנים פחות מהציון הכי גבוה, ולא רק בגלל הכישרון, הרבה גם בגלל ההשקעה, השקעה מרובה ומאמץ בלתי פוסק, רצון עז לכבוש עוד הצלחה, בנוסף למעמד החברתי – לימודי הגבוה.
השנים חלפו… בישיבות כבר המושג 'מבחן' פחות צובר תאוצה, וממילא הרצון והמוטיבציה לכבוש פסגה כלשהיא ירד, כי פשוט שם הפסגה לא היתה דרך מבחנים אלא דרך לימוד בלתי פוסק או לחילופין חריפות ועומק הבנה, דברים שלא היו קיימים אצלי.
שנים עברו להם עם ירידות תלולות ועליות קטנות…
התחתנתי, נכנסתי ללמוד בכולל, הכולל הכי מוצלח באזור, הכי מבוקש… אבל לא ידעתי שיש בו פרט אחד שלו אני הכי זקוק, ואין בו.
שמונה שנים של שטייגען, סוגיות רבות חלפו ונמרחו, מבחנים, חבורע'ס ומה לא. בשנה שנתיים האחרונות כבר היתה תחושה של איבוד מוטיבציה מוחלט במסגרת הזו, מכל מיני סיבות לימודיות ואישיות.
ומה שאני הולך להמשיך ולכתוב זה דבר כל כך פשוט, שידעתי אותו, ואולי גם אתה הקורא יודע אותו, אבל לא חלמתי ולא דמיינתי כמה זה חשוב, וכמה זה משנה את כל התמונה הלימודית של אברך בגיל שלושים, קל וחומר בן בנו של קל וחומר של תלמיד, בחור ישיבה, וילד בחיידר…
נכנסתי בחצי שנה האחרונה במסגרת הסדר ג', כולל ערב, למקום חדש, ובחודש האחרון החליטו שם להתחיל ללמוד במסגרת הדף היומי בהלכה של 'דרשו', מה שאומר שלומדים כל יום עמוד הלכה יומי במשנה ברורה, ובסוף החודש נבחנים מבחן אמריקאי, כשחוץ מהמלגה ש'דרשו' נותנים, ניתנת מילגה נוספת על ידי הכולל ערב גם לציון מעל 70% בלבד.
הגיע יום המבחן, לא היה לי בליל שישי כאברך צעיר עם שלושה קטנים, הרבה זמן להשקיע במבחן, אבל ישבתי ברמת הריכוז הכי גבוהה שיכולתי ועניתי על השאלות. אך הבוחן שכח להביא איתו דף תשובות, כך שהציון לא היה נודע, רק מאוחר ממש, קרוב לשעה 1:00 בלילה השגתי דף תשובות לבדיקה.
ישבתי לבדי בסלון הבית ובדקתי במתח רב תשובה תשובה. בכל זאת הרי שנים רבות שלא חוויתי חוויית הצלחה מספקת ממבחן שחיכיתי לו במשך חודש שלם… והיות והמבחן אמריקאי וממילא התשובות ההלכתיות מעט מבלבלות לא בניתי מדי על הציון.
המבחן כלל 30 שאלות ואני מגלה שטעיתי רק ב-6 מהם, מה שאומר שהציון הוא הרבה מעבר ל70%.
לא אגזים אם אתאר את אותו הרגע כאחד המרגשים בחיי…
ברמה כזו שכשאשתי שכבר היתה עמוק בשנת הלילה פתחה את עיניה לרגע ואני הרגשתי שאני חייב לשתף מישהו בהצלחה, מיד אמרתי לה: את לא מבינה, הצלחתי, זה מעל 70%…
למחרת כמובן, מיד לאחר תפילת שחרית חיפשתי את מי שנבחן איתי לשתף אותו בתחושות, כמובן בלי להתרגש מדי, בכל זאת לא מידי נעים להתרגש ממבחן של 'דרשו' פשוט.
אבל אחר כך כשהגעתי הביתה לקפה של הבוקר, לבד. אני ואני, פרץ של דמעות יצא לי מהעיניים… וגיליתי את המשמעות של שנים בלי חוויית הצלחה, בלי חוויה חיובית של ניצחון, של השקעתי, למדתי, והצלחתי. חוויה שכל כך הייתי רגיל בה בעבר הרחוק.
הבנתי כמה בכולל שאני נמצא בו כבר שנים רבות, משדרים לי הרבה פחות את החוויה הזו, ואולי לצערנו מנסים גם לשדר פחות, כי חושבים שככה אברך יגיע למקום גבוה יותר.
הבנתי כמה הדרך הזו, ללחוץ ולהלחיץ היא לא נכונה, כי במקום ללחוץ ולהלחיץ את האדם להצליח, תעזור לו ותתן לו את הכלים להצליח.
ופעם אחת בלבד שהוא יחווה חוויית הצלחה – אם הוא אדם רציני – הוא פשוט לא ירצה להפסיק להצליח, הוא יעשה הכל כדי לטעום מזה עוד פעם ולהמשיך את חוויית ההצלחה.
אז אתה קורא יקר! כל אחד שקורא את מה שכתבתי, באשר הוא, רווק, נשוי, אברך, אבא לילדים, לא משנה באיזה מצב, קח לעצמיך מטרה קלה שוודאי בקלות תצליח בה, תלמד בנחת, תבחן, ותצליח!
אתה לא מבין מה זה יעשה לך, לאישיות שלך.
המון הצלחה.
עד כאן חלק א' של הסיפור.
עבר לו חודש נוסף של לימוד 'הדף היומי בהלכה' לפי הסדר, כל יום ביומו, ובמבחן הזה כבר התוצאה היתה מעל 90%, ציון שראוי למילגה גם מ'דרשו'. וההתרגשות לאחר המבחן היתה בשיאה…
אין לכם מושג כמה זה משפיע לא רק על ידע ההלכות והרצון לקיים אותם, ולא רק על המוטיבציה לדעת, לזכור, להקיף, אלא גם על כלל השטייגען של האברך / הבחור שעושה את המבחנים ונמצא בתוך המסגרת.
אני אומר בלי גוזמא: אני לא אותו אברך שהייתי לפני שהתחלתי את תוכנית הלימוד של דף היומי בהלכה. אני לא אותו בן עליה שהיה כאן! אני במקום אחר. גדול יותר. גבוה יותר. חשוב יותר.
ולסיום: ישר כח עצום לכל העוסקים במלאכה ובראשם לנשיא הארגון. אומנם ברור לי שהם כבר יודעים את העוצמות שהם חוללו, את המהפך הגדול שהם יצרו בעולם התורה.
אבל חשבתי שאת הסיפור האישי שלי לא יהיה מי שיספר ואולי אזכה גם אני לחזק ולחולל מהפך אצל אברך / בחור אחר שיקרא את הסיפור…