"וזאת התרומה אשר תקחו מאתם"
בהקדמה לספר "חישוקי חמד" על ענייני חנוכה מביא הגאון הגדול רבי יצחק זילברשטיין שליט"א סיפור נפלא מאוד: הסיפור ארע בחיי חיותו של הגאון האדיר רבי יהודה אסאד זי"ע, ששימש כאחד מגדולי המנהיגים של יהדות הונגריה לאחר מרן החת"ס זי"ע:
באחד מבתי הכנסת בעיר כיהן יהודי פשוט ותמים עם אלוקיו כשמש ביהכנ"ס. כשהיה מגיע אותו שמש לבית הכנסת כדי להיטיב את הנרות על מנת שיאירו את הקודש פנימה, היה חוגר את הגארטל בדחילו ורחימו ואומר "לשם ייחוד… הנני מכוון לקיים מצוות 'כבד את ה' באורים'", וכשהיה מדליק היה מרגיש ממש ככהן גדול בבית המקדש.
יהודי המקום היו מביטים בהשתאות בשמש וברצינות כוונותיו הנשגבות שהוא מקיים את המצווה.
באותה עיר התגורר קצב – איש פשוט הרבה יותר שבקושי ידע קרוא וכתוב, אך משראה פעם אחר פעם את ההתלהבות דקדושה של השמש – פנה אליו וביקשו לקנות ממנו את המצווה. מובן, שהשמש סירב בכל תוקף, אך ככל שסירב השמש כך גבר חשקו של הקצב לרכוש את המצווה ובכל יום הוא היה מעלה יותר את התעריף שהוא מוכן לשלם עליה.
משנמשכו בקשותיו התכופות של הקצב ואף הביאוהו לידי תחינות ובכיות של ממש, נסע השמש לרבנו רבי יהודה אסאד ושאלו כדת מה לעשות. להפתעתו, אמר רבי יהודה לשמש, שהוא צריך למכור לקצב את המצווה, אך לא בסכום כללי על כל המצווה, אלא על כל הדלקה ישלם הקצב זהוב אחד! – סכום לא מבוטל כלל וכלל. זאת ועוד, רבי יהודה אמר לשמש, שאת הזהובים יניח בתוך קופה סגורה ולא ישתמש בכסף.
השמש קיבל את פסקו של רבי יהודה בתחושה קשה מאוד, אך כיוון שהיה הולך תמים ופועל צדק, וכיוון שהורהו רבי יהודה שזו מצוותו – עשה זאת ומכר את ההדלקות לקצב עם כל קושי הפרידה שלו מהמצווה החביבה עליו כל כך.
כך נמשך הדבר תקופה ארוכה מאוד: הקצב היה מגיע לשמש לאחר ההדלקה, משלם לו את הזהוב, והשמש היה משלשל אותו לתוך הקופה הסגורה. יום אחד, לאחר תקופה ארוכה, ראה השמש את פני הקצב נפולות. ניגש והתעניין מה ארע שפניו נפולות כך.
לחש לו הקצב: "אירסתי את בתי!"
"נו, אם אירסת את בתך עליך לרקוד ולשמוח! מדוע נפלו פניך?"
"אמת ונכון הדבר שעלי לשמוח", – ענה הקצב – "אך מה אעשה והתחייבתי נדוניה ואין בידי פרוטה לפורטה?! חוששני שהמחותן יראה שבהגיע התאריך שנקבע איני שולח את התחייבותי ויבטל את השידוך!"
נסע השמש לרבי יהודה ושאלו כדת מה לעשות עם הקצב. הורה לו רבי יהודה שכעת הזמן לרוקן את הקופה כולה ולתתה לקצב כדי שיכניס את בתו לחופה!
כותב רבי יהודה אסאד: "ומעידני, שכשרוקנו את הקופה וספרו את הזהובים היו שם לא זהוב אחד פחות ולא זהוב אחד יותר מסכום ההתחייבות שהתחייב הקצב!!!"
הגר"י זילברשטיין לומד שלושה דברים נפלאים ממעשה זה:
א. השמש לקח על עצמו מצווה שאינה מתרי"ג מצוות, היה לו עניין בזה לכבד את ד', הוא התחבר לקב"ה מעבר לציווי התורה, הוא התחבר לכבוד שמים, ובמעשה זה הצליח להבעיר את הלבבות עד שגם הקצב הפשוט שאינו יודע קרוא וכתוב נסחף למצווה והסכים "לבזבז" למענה את כל הונו.
- הקצב חשב שהוא משלם לקב"ה עבור המצווה, ולמעשה הוא שילם לעצמו את חופת בתו. אם לא היה לוקח את הזהוב למצווה מסתבר שמזמן היו מתבזבזים רוב זהוביו ובאמת לא היה לו מהיכן לתת לה כסף לנדוניה.
- השמש שהתחבר לדבר המצווה זכה לגרור אחריה מצוות נשגבות: החדרת הקדושה בלב כל רואיו, השמיעה בקול דברי חכמים, בעקבותיה הוויתור לקצב, ולאחר מכן זכה להכניס כלה מסכנה לחופתה.
ואף אנן נענה אבתריה:
השמש זכה לסחוף את כולנו ללמוד מהי כוחה של מצווה קלה, לאיזו קדושה ורוממות היא מביאה את האדם וכמה ניתן להשיג מכוחה!