הנחתי לידו את הכיסא והפטרתי כבדרך אגב: "ראש הישיבה, יש כאן כיסא לשבת!", ונעלמתי בתוך ההמון. אחרי כמה דקות אני שומע שאומרים: "הרב הוטנר מחפש את מי שהביא לו את הכיסא". נבהלתי…

מספר הגאון רבי אליעזר טורק שליט"א: לפני כשבעים שנה, בעת שהיה המשגיח הגאון הצדיק רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל מגיע מתל-אביב לבני-ברק, במשך תקופה קצרה הוא התאכסן בדירה של הורי ברחוב 'אברהם' בבני ברק, שהיתה דירת חדר אחד. הורי ששהו אז בבית הסבא רבי דוד שלזינגר זצ"ל בתל-אביב, העניקו את דירתם למשגיח ולמשפחתו בשמחה מבלי שהמשגיח יידע מיהו בעל-הבית שאירחו.

כעבור תקופה נודע למשגיח כי אבא הוא המארח, וקרא לו והציע לו תשלום על תקופת שהותו בדירה. כמובן שאבא התנגד בכל תוקף להצעה. אז שאלו המשגיח: "ובכל זאת במה אשיב לך גמול על החסד שעשית עמי?", ואבא השיב: "אולי יאות המשגיח לומר לי שיחה באופן פרטי?", והמשגיח נענה ברצון לבקשתו.

"כך במשך שעתיים רצופות", סיפר אבא לימים, "ישב עימי רבי יחזקאל בחדרו, והרצה בפני שיחה שלימה, כדי להכיר לי טובה. אני מצטער", הוסיף פעם אבא ואמר, "מדוע לא התיישבתי לאחר השיחה לחרוט את תמציתה על גבי הכתב. הרי היא כל כך השפיעה עלי לטובה באותה תקופה…".

*

היתה לי פעם הזכות ללוות את עמוד ההוראה, מרן הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל בסיום תפילתו, ואחד מן המתפללים האיץ בנכדו שיילך ויאחוז בידו של רבי שלמה זלמן לסייע בידו.

לאחר כמה דקות, עזב רבי שלמה זלמן את ידו והעבירה לילד אחר מן המתפללים, ואז פנה לסבו של אותו נכד, ואמר לו בנימה של התנצלות: "איני ממשיך להיתמך בנכדך החביב – משום שלילד הזה יש קביעות שבועית לסייע לי בדרך, ויש לי אליו הכרת הטוב!".

*

ועוד 'בדידי הווה עובדא'. כמדומה בשנת תש"מ, במעמד בשכונת מטרסדורף בירושלים… המעמד התארך, הציבור היה גדול, ולפתע אני מבחין בין כל הדוחק וההמולה בדמותו של הגאון רבי יצחק הוטנר זצ"ל, בעל ה'פחד יצחק', מלפנים ראש ישיבת 'רבינו חיים ברלין' בארצות-הברית, עומד עם שאר האנשים כאחד האדם.

נחרדתי למראה, שכן רבי יצחק – מלבד היותו מזקני גדולי הדור – גם לא היה אז באיתנו, וניכר היה עליו שהוא מתקשה לעמוד זמן כה ממושך. שינסתי מותניים, חיפשתי פה ושם, ולבסוף מצאתי איזה כיסא פשוט – לא משהו מפואר מידי, אבל יציב על ארבע רגליים. הנחתי את הכיסא לידו, והפטרתי כבדרך אגב: "ראש הישיבה, יש כאן כיסא לשבת!", ונעלמתי בתוך ההמון.

אחרי כמה דקות אני שומע שאומרים: "הרב הוטנר מחפש את מי שהביא לו את הכיסא". נבהלתי ותמהתי מה אירע, אך אנשים רק אמרו לי שראש הישיבה קורא לי. ניגשתי אליו, ורבי יצחק אמר לי כך: "בכזה מעמד להביא כיסא, ודאי זה לא בא בקלות, מן הסתם הסתובבת וחיפשת".

שתקתי במבוכה, והוא פירש את שתיקתי כהודאה: "לכן, ראשית אני רוצה לבקש ממך סליחה, על כך שלא הודיתי לך קודם, וכעת אני באמת אומר לך תודה!…".

*

דודי הגאון רבי שמחה שלמה לוין זצ"ל, ראש ישיבת 'נאות אריה', סיפר כי פעם הוא נכנס לבקר את הגאון הגדול רבי אברהם גניחובסקי זצ"ל, מראשי ישיבת טשעבין, ואחד הנוכחים הביא לאורח כוס תה.

רבי שמחה שלמה לא היה מעוניין לשתות, אך רבי אברהם פנה ואמר לו: "אין זה מן הראוי לסרב… מכיוון שהתלמיד רצה להגיש לך תה ולעשות עמך חסד, בסירובך אתה מאכזב אותו, ומזלזל כביכול בטרחתו – ויש בזה חוסר הכרת הטוב למעשיו…".

*

אם עד עתה דברנו על הכרת הטוב כלפי הזולת, הרי ודאי שבאותה מידה – לכה"פ – צריך אדם להרגיש את הכרת הטוב כלפי הקב"ה. בעניין זה, יש לחרוט על לוח ליבנו את אמרתו היסודית של הרמח"ל: 'והנה אין לך אדם באיזה מצב שימצא, אם עני ואם עשיר, אם בריא ואם חולה, שלא יראה נפלאות וטובות רבות במצבו'.

ובעניין זה מספר הרב טורק שליט"א: שמעתי סיפור מעניין ממקור ראשון, על בן תורה שכל חייו חי בדחקות נוראה ובקושי הצליח לכלכל את בני משפחתו, ועם כל זה הוא היה תמיד מלא שמחה ופיו רוחש שבח והודאה לבוראו. ויהי היום, ואותו יהודי ערך ברית מילה לבנו הנולד לו במזל טוב, ובשמחת הברית נכח מאיזושהי סיבה גביר גדול ומפורסם, אשר לו נכסים רבים.

אותו עשיר כובד לשאת דברים בשמחה, ומכיוון שהיה זה בתקופה של חודש אלול, דיבר על הצרות שעברנו השנה, וכמה דברים לא טובים שקרו, וצריך להתפלל ש'תכלה שנה וקללותיה', וכן הלאה והלאה.

אחריו נשא דברים בעל הברית, והלה אמר בכזו פשטות וכנות: "איני יודע על מה הוא מדבר… הכל מלא וגדוש בחסד השם, ואני יודע ש'תכלה שנה וקללותיה' זה מטבע לשון שקבעו חז"ל, אבל אין הכי נמי שהלשון קשה לי… הכל טוב, הכל מבורך!… הרי עברה עלינו שנה כל כך טובה ומלאה בחסדים…".

העשיר היה בהלם, ולאחר השמחה ניגש לבעל הברית ושאלו: "כיצד יתכן שאני, שחי בטובו של עולם, רואה שחורות, ואילו אתה שחי בעוני ודחקות, פיך מלא שבח, הודאה ושמחה?!".

אמר לו בעל הברית: "אומר לך: לפני שנה לקראת הימים הנוראים קיבלנו על עצמנו, אני ואשתי, קבלה טובה: לכתוב  בכל יום במחברת מיוחדת שני חסדים שהקדוש ברוך הוא עשה עמנו באותו יום, ואכן כך עשינו יום יום חוק ולא יעבור. אמש לקראת סוף השנה, הוצאתי את המחברת, והתחלתי לקרוא שורה אחרי שורה, ולפני נגלו שבע מאות ושלושים חסדים הכתובים בה בצפיפות בזה אחר זה. אילו היית מעיין במחברת הזאת, גם אתה לא היית מבין מה שייך לומר 'תכלה שנה וקללותיה', הלוא השם יתברך העניק לנו שנה כה נפלאה, מוקפת בטובה!…".

הכרת הטוב מתחילה בעצם בהתבוננות פשוטה. לא להתלונן כל הזמן על מה שאין, אלא לשים לב לדברים הטובים, שוב ושוב ושוב. אמנם נושא זה חשוב מאד במהלך כל השנה, אבל לפני ימי הדין חשיבותו כפולה ומכופלת. שכן כבר כתב המגיד מדובנא זצ"ל כי 'אין דבר הממהר נתינה מאתו יתברך כמו הודאה', ואם חפצים אנו לזכות בשנה טובה ומתוקה, מוטב שנדע ונפנים גודל חשיבות עניין ההודאה והכרת הטוב.

(מתוך 'אוצרותיהם אמלא', הובא בגיליון 'פרפרת')