אין לי מושג מה יש להם נגד סוודרים.
או נגד מעילים.
אני מדבר על אלה הנמצאים בגיל הנערות. כן, הבחורים שלנו. משום מה, לחלק מהם יש משהו נגד המושג להתלבש חם'. או לפחות "כראוי למזג האויר". הנהגים מבינינו יודעים, מה פשר המושג "לנהוג על פי תנאי הדרך", ודומה כי כל אדם מבין שכך צריך לנהוג גם בהתאם לתנאי מזג האוויר". אך בני הישיבות, או בחורים באשר הם, כנראה חיים באטמוספירה אחרת מהבחינה הזו. זה פשוט מדהים להיתקל בכך בכל פעם מחדש.
אמנם החורף הנוכחי אינו קר באופן יחסי, אך במקומות הגבוהים – כמו ירושלים וכמובן צפונה ממנה – בערב ממש קר, ולעתים אף בבוקר מורגשת ציינה המרעידה את נימי הגוף. ובכל זאת, אין זה נדיר לצפות בבחורי ישיבות, בבודדים או בקבוצות, הנעים להם (ונדמה שגם נעים להם) כשרק חולצתם לעורם. אמנם, כשמדובר בבחורים חסידיים, תהא גם חליפה עוטפת כראוי, אך עדיין בולט העדרו של מעיל, שלא לדבר על סוודר מחמם.
כך או כך, מצמרר להבחין בנערים אלה, אשר ממש בחוסר אחריות מסתובבים בחוץ כאילו היה אמצע הקיץ. בעוד המציאות חורפית, קרה ולעתים אף מקפיאה. ומה התוצאה? ברור, חלק גדול מהם אינם חשים בטוב – במצב הפחות גרוע; או נופלים למשכב עם דלקת ראות – במצב היותר גרוע. והחלק הכי גרוע, שהם גם מתכחשים לזה. "מה פתאום, אני לא הייתי בכלל חולה החורף הזה"
אך מה לנו כי נלין על טובי בחורינו? וכי אנו טובים יותר מבחינה זו?! לא נדיר לראות מחזה בו יורד גשם די רציני, בעוד אברכים ובעלי בתים, מתרוצצים כה וכה, כפופים, מניחים יד על הראש, כביכול היא יכולה להגן מפני המטר; אך מטריה אין עימם. הם רק יצאו לרגע מהבית", והסתכנו בהירטבות בגשם, "העיקר" לא לקחת מטריה.
מה יש? מה "העיקרון" הזה, לא לקחת מטריה?! אצל בעלי רכבים הדבר מצוי אף יותר. "אני רק קופץ רגע מהרכב לקנות משהו". והוא עושה זאת בגשם זלעפות, תוך שהוא נרטב עד לשד עצמותיו. למה? כי יש לו רכב. אז הוא לא צריך מטריה בעיקרון.
בעיקרון?!
שוב, מה העיקרון הלזה?! – – –
ובשבת, המצב עוד יותר חמור. יודעים אנחנו על פי תחזית מזג האויר כי עתיד לרדת גשם. יודעים אנו כי המטריה 'מוקצה' היא בשבת ואסור לטלטלה. יודעים אפוא כי הפתרון הראוי שיגן עלינו הוא המעיל והניילון שיעטוף את המצנפת שעל ראשנו. אך אם לא יורד גשם בעת שיצאנו מהבית, סביר כי לא ניקח עמנו את המעיל. וכך, כשהגשם תופס אותנו בצאתנו מבית הכנסת עם סיום התפילה, נקל לראות רבים מן המתפללים שאינם ערוכים. הם צועדים בלית ברירה, כשהם נרטבים, הם ובגדי השיראין, והטלית או הכובע והשטריימל.
נו, את העיקרון הזה כן אפשר להבין?!
מתברר כי ל"עיקרון" הזה יש שם.
שם מודרני ושם עתיק.
השם המודרני הוא "עצלנות". או תחושת ה…"יהיה בסדר" הטיפוסית.
האדם חושב: "נו, למה להיסחב עם מטריה? מקסימום שניה אני בחוץ'. והנער אף הוא משוכנע: 'נו, למה ללבוש סוודר. מעט קרה לא הזיקה לאף אחד'.
אלא שכאן בדיוק נכנס הכינוי העתיק: "צינים פחים". כדברי הגמרא במסכת כתובות, אלה הם שני הדברים שאינם מסורים בידי שמים. באחריות האדם הם, הקור והחום, כדי שישמר מהם.
וזאת למה?
כי כאלה אנחנו, בני האדם, חושבים ש"הכל יהיה בסדר". לא נורא, נצא לקור. לא נורא, נצא לטיול מדברי בלי מספיק שתיה. שיטת ה'סמוך', שגורמת לזלזול ולהפקרות, הנובעת מעצלנות ומתחושת "לי זה לא יקרה' – כוזבת ומשוללת יסוד.
והדברים כה חמורים, עד כי הקב"ה כביכול אומר לאדם: "זה לא באחריותי. כל הנושא של הצטננות או לחילופין התייבשות, הם בידך בלבד. היזהר והישמר". מדהים להווכח כי את הדברים האלה, ובשפה אף יותר חריפה, מביע החיד"א זי"ע, בספרו כַּכָּר לָאָרֶן', וזה לשונו: "…והנה דרכם של בני אדם שמזלזלים בקור וחום, ולמרות שיאמרו להם החכמים אל תצאו בשעת הקור או בשעת החום, הנה אזנים להם ולא ישמעו, ובעקשותם כי רבה יצאו אל הקור ואל החום, באומרם הן לי לא יקרה מאומה… נופלים המה בפח יקוש. בצינים ופחים. וזהו שאמרו [במשלי] 'צינים פחים בדרך עיקש': העיקש היוצא לדרך בצינים פחים ואינו שומע תוכחת מוסר".
ומסיים החיד"א במשפט עוקצני: "אבל שומר נפשו ירחק מהם, לא רק מהצינים פחים אלא גם מן העקשים"
(המודיע-מדורים, בנימין חינקיס, כ"ח טבת תשפ"ד)