יעקב א. לוסטיגמן
לכבוד ימי הפורים פנינו למגיד המישרים הרה"ג ר' אליעזר יוטקובסקי, וביקשנו לשמוע מפיו מעט על ענייני הפורים, וחשיבות שמחה של מצוה, ונענינו על אתר בחיזוק מלוא חופנים:
"בתקופה האחרונה", מספר הרב יוטקובסקי, "קראתי באחד העיתונים על ניסוי שנעשה בסין, ובו לקחו 100 אנשים וחילקו אותם לשני אוטובוסים. בכל אחד מהאוטובוסים היה חולה קורונה אחד, וכל השאר בריאים.
"באחד האוטובוסים התבקשו הנוסעים לדבר ללא הרף, ובשני הם הצטוו לשמור על דממה מוחלטת. לאחר ימים אחדים בדקו את כולם לקורונה, וגילו שבאוטובוס שבו דיברו כולם, נדבקו רבים בנגיף, ואילו ב'אוטובוס הדממה', איש לא נדבק.
"מחקרים שונים נעשו בכמה מדינות בעולם, וכולם הוכיחו בזה אחר זה, שהדיבור הוא גורם משמעותי מאוד בהפצת הקורונה. במחקר שנעשה באוניברסיטת פנסילבניה בארה"ב, גילו עוד יותר מזה: ככל שהדיבור הוא בקול רם יותר, כך גם גדל מספר הנתזים וצפיפות הרסס של טיפות הרוק הזעירות, הנושאות בתוכן את הנגיף ומעבירות אותו הלאה, לאנשים נוספים.
"ולמה אנחנו מזכירים את זה דווקא עכשיו? כי כזכור לכולם תחילת ההתפרצות המשמעותית ביותר של הקורונה בארץ, היתה בפורים אשתקד, ואם אנחנו רואים שהגורם המרכזי להתפשטות הנגיף הוא הדיבור, אנחנו כיהודים מאמינים צריכים להסיק מכך, שכנראה ההתפרצות הזאת הגיעה כאיתות משמים, שאנחנו צריכים להתחזק בנושא שמירת הלשון. ואם ההתפרצות באה בפורים, אולי אנחנו צריכים להתחזק בעניין הזה דווקא עכשיו, בפורים".
***
ברור לכל שעיקר העיקרים של ימי הפורים זה השמחה, לשמוח בעצמנו ולשמח אחרים על ידי מתנות לאביונים, משלוח מנות וכדו'.
בעניין זה של שמחה של מצווה והכח הגדול שיש לה, שמעתי סיפור מופלא משני גאוני וצדיקי הדור, ראש ישיבת 'קרית מלך', הגאון הגדול רבי שמואל יעקב בורנשטיין זצ"ל, והמשגיח הנודע של 'כנסת חזקיהו' הגה"צ רבי דב יפה זצ"ל.
שני הצדיקים הללו, פגשו זה את זה בנסיעה שנסעו יחד מטעם 'קופת העיר' לציונו של הגר"א בווילנא, כדי להתפלל על התורמים. בדרך שוחחו רבות בדברי תורה, עד שנקשרה נפשם איש בנפש רעהו, והפכו לידידים בלב ונפש, ומיני אז כשנזדמן לרבי דב יפה לשבות בבני ברק, היה שובת בביתו של הגרש"י בורנשטיין.
פעם אחת ישבו שני הצדיקים יחדיו לסעודת שבת, ובמהלכה סיפר רבי דב יפה מעשה שאירע באותה העת בכפר חסידים: היה שם יהודי חרדי שעובד לפרנסו כשרברב, והוזמן לביתו של יהודי אחר ביישוב כדי לתקן איזו תקלה. עשה את מלאכתו, גבה את שכרו ושב לביתו.
עברו כמה ימים, והנה באה שבת המלכה. היהודי שבביתו היתה התקלה התהלך ברחובה של עיר, והנה ראה את אותו שרברב צועד מולו. נזכר שאותו ברז שהוחלף, מטפטף מעט מים, ואם לא תטופל הבעיה עלולה להצטבר חלודה, וייגרם נזק משמעותי.
"סלח לי ידידי", פנה לאינסטלטור שהיה לבוש בבגדי שבת, "נישט שבת גרעדט, זה לא עניין לשיחה שבתית, אבל אני רואה אותך אז אני כבר אומר לך שתדע שהברז מטפטף קצת, וכדאי שתבוא באחד הימים הקרובים לטפל בזה, לפני שתצטבר שם חלודה…".
ה'שרברב' הסתכל עליו כלא מבין: "אתה מדבר אלי? אני לא אינסטלטור!".
"מה זאת אומרת לא אינסטלטור? אתה היית אצלי בבית והחלפת ברז. לא? אני מבלבל בינך למישהו אחר?"
"אני לא אינסטלטור!", פסק האיש את פסוקו, בירך את היהודי שכנגדו בברכת 'שבת שלום'… והמשיך הלאה לדרכו.
היהודי נותר מבולבל וגם נבוך. לא נעים להתנפל ככה על אדם זר ברחוב, ולבקש ממנו שיבוא לתקן את מה שהאינסטלטור שלך עשה בצורה לא מושלמת…
אבל במוצאי שבת נשמעו נקישות על דלת ביתו, והנה עומד שם האינסטלטור, ומבקש להיכנס פנימה כדי לתקן את הברז המטפטף…
שאל היהודי את השרברב: "אני לא מבין, זה היית אתה שפגשתי בשבת, או שזה היה מישהו אחר?"
השיב לו השרברב: "אני הוא האיש שפגשת היום, אבל אכן טעית ופנית לאדם אחר בגלל בעיות האינסטלציה… כי בשבת אני לא אינסטלטור! בשבת 'מלאכתך עשויה', אני לא צריך לתקן כלום, ולא לסדר שום דבר. בשבת אני צריך לשמור שבת. כל השאר לא מעניין ולא קיים בשבת. במוצאי שבת באתי לתקן את התקלה כדי שלא אכשל בעוון גזל חלילה…".
את סיפור הזה סיפר הגר"ד יפה לגרש"י בורנשטיין, כשהוא מבקש לספר על כך, שגם יהודים פשוטים לכאורה, שעובדים בעמל כפיים כדי לפרנס את משפחתם, יכולים להגיע לדרגה כזאת שבשבת הם באמת מנותקים מכל העולם, ועסוקים אך ורק בשבת קודש וענייניה.
שמע הגרש"י את המעשה, והחזיר לרבי דב יפה בסיפור משלו… שנים אחדות קודם לכן היה הגרש"י בארה"ב לצורך שליחות של מצוה, והימים היו ימי הקיץ, כך שכולם נסעו להרים, וגם הוא הוזמן לשהות באחד הקעמפים בשבת קודש, ולשאת שם דברים בפני המתפללים בבית הכנסת.
היה שם יהודי אחד, עשיר מאוד, ששהה בקעמפ יחד עם משפחתו. לפני כניסת השבת הגיעה אליו שמועה על אסון נורא שקרה עם מישהו מבני משפחתו, והבשורה המרה השפיעה על הקעמפ כולו והעכירה מאוד את האווירה. כולם התהלכו שפופי ראש, וחשבו שעומדת להיות להם שבת שחורה משחור.
והנה, רק פרשה שבת המלכה את כנפיה, בעוד הקהל מזמר את פיוט 'לכה דודי', פתאום נכנס אותו יהודי עשיר לבית הכנסת, ומתחיל לשיר ולרקוד, כשהוא סוחף אחריו את כל הקהל, מקים אנשים מהמקומות, ופשוט מאלץ אותם לרקוד יחד איתו לכבוד שבת המלכה.
התדהמה היתה גדולה, אבל לאנשים לא היתה ברירה, 'חתן השמחה' בלשון סגי נהור, הוא זה שבעצמו מנער אותם מאווירת הקדרות שירדה על הקעמפ כולו בגללו. הם שרו ושמחו יחד איתו, וכך נשתכח הכל והיתה שבת מרוממת מאוד.
אמר הגרש"י בורנשטיין לגר"ד יפה: "אכן כי כן, יהודים בני זמנינו מסוגלים לא רק לשכוח את עבודתם בשבת, אלא גם את תוגתם, ולהשתמש בשמחה של מצוה כדי לשכוח את כל העולם הזה, ולשקוע בקיום המצוה בשמחה אמיתית, שמחה שלמה"…
***
שמחה של מצוה, אם כן, היא אכן הפיתרון. בשמחה של מצוה אנחנו לא צריכים לשמור את הפה סגור. ההיפך הוא הנכון: לשיר, לשמוח ולרקוד, לשכוח מהכל ולקיים את המצוה מתוך שמחה שלמה, והקב"ה נאמן לשלם לנו שכרנו משלם, על כך שאנו ששים ושמחים בעבודתו.
ומה זה נקרא שהקב"ה 'משלם במזומן'? אני אספר סיפור שאירע בבני ברק ממש בימים האחרונים: היה זה במוצאי שבת פרשת משפטים, באחד מבתי הכנסת בעיר התורה והחסידות, התקיים כינוס של יהודים נכבדים ובעלי יכולת, שהתבקשו לתרום כסף לצורך פיתוח ושכלול בית המדרש, הרחבה ושיפוץ רציניים בעלות של כמה מאות אלפי שקלים.
לא היו משתתפים רבים, בגלל הגבלות הקורונה, אבל המעט שכן היו הגיעו כבויים, לא התלהבו מהרעיון ולא הבטיחו סכומים גדולים.
לפתע קם אחד מהמארגנים, והתחיל לדבר מהלב.
"מה זה לבנות בית כנסת?", הוא אמר, "זה לבנות בית לשכינה הקדושה. בית לתורה, לתפילה, בית לכבוד הקדוש ברוך הוא. בית מקדש מעט.
"אנחנו כולנו יהודים מאמינים בני מאמינים, כולנו יודעים שהקב"ה משלם לעושי רצונו מידה כנגד מידה. רבותיי, אני לא צדיק ואין לי כח לברך אנשים בברכה ששווה יותר מכל ברכת הדיוט אחרת, אבל אני בטוח במאת האחוזים, שמי שיתרום עכשיו כסף לשכלול וההדרת בית ה', יזכה בעז"ה לראות ישועות גם בבית שלו, אם זה בבניין הבית, אם זה במשפחה שממלאת את הבית, אין לי ספק שתהיה לו ישועה בביתו!".
הדברים נאמרו באמת מתוך הלב, וכמו שאמרו חז"ל הם גם נכנסו אל הלב. קם אחד המשתתפים, יהודי בעל יכולת, והודיע שהוא מקבל על עצמו לשלם לא פחות מ-150 אלף שקלים, לטובת המגבית הזאת.
כמובן שהנתינה שלו עשתה רושם גדול על שאר הנוכחים, ובעקבותיו התחייבו גם המשתתפים האחרים על סכומים נאים, שאומנם לא הגיעו לשש ספרות, אבל היו נתינות יפות מאוד.
לא עברו ימים אחדים, והאיש הזה מודיע לכל משתתפי הכינוס, שאכן התקיימה בו הברכה שהובטחה לו. במשך כמה שנים הוא מחפש מגרש לבנות לעצמו בית, ובגלל שיש לו נסיבות שונות וצרכים שונים, הוא רוצה מגרש גדול ורחב ידיים שיוכל לבנות ליד הבית גם משרד וחניה ועוד כמה דברים הנצרכים לו, וכמה שהוא חיפש הוא לא מצא, רק מגרש אחד בשווי של תשעה מיליון שקלים, כשהוא היה צריך להשקיע עוד וכך להחזיר חלק מההשקעה.
זה היה סכום מדי גדול עבורו, ולכן הקנייה לא יצאה לפועל, וכעת אחרי שתרם 150 אלף שקלים, התברר לפתע שהבעלים של הקרקע מוכנים לחתוך את המחיר בשליש ולמכור אותה בשישה מיליוני שקלים בלבד, בגלל משבר הקורונה שהצריך אותם להשיג כסף נזיל בתוך זמן קצר.
היהודי היה מאושר מאין כמוהו, הוא שילם 150אלף שקלים, והקב"ה החזיר לו בכך שסוף סוף הוא מצא מגרש שממש ענה על כל הצרכים שלו, במיקום המתאים לו ועם כל הנתונים הנדרשים.
זה נקרא 'לשלם במזומן': בתוך ימים אחדים מהרגע שהוא תרם את אותה תרומה גדולה, הוא כבר זכה לראות ישועה שלפני רגע נראתה בלתי אפשרית.
7/199