בבא קמא דף מח
באיזה אופן היתיר ה'דברי חיים' מצאנז לגביר החולה לשתות ביום כפור כאוות נפשו?
נפל לבור
בעיירה צאנז, בתקופתו של הצדיק רבי חיים מצאנז, התגורר יהודי עשיר כקורח ושמו 'לייזער'. ארמונו המפואר התנשא מעל כל בתי העיר, והכל ידעו כי נחשב הוא לעשיר לא רק במושגיהם הדלים של בני העיירה אלא גם ביחס לגדולי העשירים שברחבי המדינה כולה.
דא עקא, שככל שרב היה עושרו של ר' לייזער הגביר האדיר, כך, ואף יותר מכך, היתה רבה קמצנותו… המעטים שניסו אי־פעם לדבר על לבו ולגרום לו לפתוח את ידו הקפוצה לטובת עניי העיירה, חזרו כשפניהם שחורות כשולי קדירה, והתיאורים שבפיהם גרמו לכל שאר בני העיירה להימנע אפילו מלנסות את מזלם.
והנה, הגיע יום הכיפורים ור' לייזער כמו כל שאר בני העיירה הגיע אל בית מדרשו של הצדיק רבי חיים מצאנז, כדי להסתופף בצלו ולהשתתף בתפילות המרוממות. ככל שלא נגעו הדברים לעניינים שבממון נהג ר' לייזער כאחד היראים והשלמים: תפילותיו היו בכוונה רבה, וכובד משקלם של הימים הנוראים ניכר היטב על הבעת פניו.
אולם באותה שנה נפל דבר. במשך כל תפילות היום הקדוש שפך לבו והתחטא לפני אביו שבשמים כבן המתחטא בפני אביו, בבכיות ובזעקות שבקעו מקירות לבו, תוך שהוא אינו שת לבו ללשונו אשר דבקה לחכו זה מכבר. אולם כאשר הגיעה שעת תפילת נעילה ניכר לפתע חיוורון מוות על פניו, והוא נפל ארצה מעולף…
יהודים טובים מבני העיירה, אשר נחרדו למראה הגביר הנופל ארצה, מיהרו אל דייני העיר אשר הורו להשקות את הגביר מעט מים בכפית, לשיעורין. אולם עד מהרה התברר כי אין בכך די: כל כפית של מים כאילו הגבירה את צמאונו של הגביר שבעתיים, ונראה היה כי מדובר בפיקוח נפש של ממש…
לבסוף החליט רבי בעריש הדיין, שהיה אב בין הדין של העיירה, להביא את השאלה בפני הצדיק רבי חיים בכבודו ובעצמו. הוא העז פניו להפריעו בעיצומה של עבודת הקודש, סיפר על הגביר שהתמוטט תוך כדי תפילתו, ציין כי השתייה לשיעורים לא היטיבה את מצבו, ושאל: "האם יש לאפשר לו לשתות כרצונו מדין פיקוח נפש?".
לתשובה שקיבל ר' בעריש הוא לא ציפה… שכן רבי חיים נעץ בו את עיניו הטובות, הלחות מדמעות, והשיב: "אמרו לו לר' לייזער, שהוא יכול לשתות מים כרצונו, ובלבד שכנגד כל כוס מים שהוא שותה היום ייתן מחר סכום של מאה רייניש (סכום עצום באותם הימים) לצדקה… אם יקבל על עצמו את התנאי יכול הוא לשתות כאוות נפשו!", סיים הצדיק ושב לעבודתו.
וראה זה פלא: כאשר ניגשו המתפללים אל הגביר הקמצן והודיעוהו את דבר הכרעתו של הצדיק – מיד התנער ורוחו שבה אליו כרגע, כאשר צמאונו הנורא חולף כלא היה… הן אמנם לפני רגע הרגיש כי נשמתו עומדת לפרוח מגופו מרוב צמא, אולם המחשבה על כך שיהא עליו להיפרד מממונו לטובת עניי העיר היתה קשה עליו שבעתיים יותר מאשר הצמאון הנורא, ממש כאילו נדרש להיפרד מחלק
('ללמדך' – מאוצרותיו של הגאון רבי מרדכי פרוינדליך זצ"ל)