כל אימת שאני עוסק בסוגיית החינוך, עומדת למול עיני דמותו של אבי מורי זצ"ל, אשר זכה לחנך את ילדי ישראל כיובל שנים כמנהלו הרוחני של תלמוד תורה 'יסודי התורה' בתל-אביב, והשפיע עמוקות מדמותו ואצילותו על תלמידיו.
עד היום אני פוגש תלמידים שלא מצליחים להסביר לי מהיכן בדיוק שאב אבא כזה כח להשפיע עליהם, ועד היום רבים מהם חשים כי הם חבים לו את חייהם הרוחניים.
היו אלו תקופות קשות. האוירה ברחוב היתה שונה לחלוטין, בודאי ברחובות תל-אביב, שם שכן תלמוד התורה אותו ניהל אבא. הילדים גדלו בסביבה עויינת לדת ובמושגים קלוקלים, ורבים מההורים כלל לא חינכו את ילדיהם להמשיך כל חייהם בדרך תורה ויראת שמים. למרות זאת, רוב תלמידי החיידר יצאו יראים ושלמים, ומהם אף לגיונות של תלמידי חכמים ורבנים חשובים. אין ספק שלאבא יש בכך חלק גדול ומכריע.
שמעתי ממנו בכמה הזדמנויות, כי לפני קרוב לשבעים שנה, בעת שרשת 'החינוך העצמאי' בארץ הקודש – היתה עדיין בצעדיה הראשוניים, ישבו גדולי ישראל ודנו בכובד ראש בנושא קבלת מורים חינוכיים לילדים. בין המועמדים לתפקידים שנידונו הגיע איש צעיר נמרץ וחייכן שעשה רושם די טוב. אך מרן הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל, בעל ה'חזון יחזקאל', שישב ושוחח עמו דקות אחדות, לא היה מרוצה ממנו ופטרו בלא כלום.
כשיצא אותו צעיר, אמר רבי יחזקאל ליושבים לצידו: "אדם זה סיים את לימודיו במקומות מפוקפקים, אשר אין רוח חכמים נוחה הימנו, ובחור כזה בשום אופן אינו יכול להיות מורה דרך לילדי ישראל ולגדלם לחינוך טהור!"
היו מן הנוכחים, סיפר אבא, שהרימו גבה או שתיים למשמע הקביעה הנחרצת של הרב אברסמקי, אבל הוא היה נחוש והחלטי בדעתו. "הדבר נוגע לציפור נפשם של ילדי ישראל!", אמר בהחלטיות. "הם, ורק הם, הערובה היחידה של עמנו עם סגולה. כדי שצאצאינו ילכו בדרך הישר. אין צורך ב'חכמים' ו'מבינים' למיניהם – צריכים מלמדים ומחנכים יראי שמים וצדיקים, כי הדוגמא האישית שלהם תשפיע יותר מהכל!"…
מתוך סיפור זה הבנתי מה היה סוד ההשפעה של אבא – הדוגמא האישית המופלאה שהעניק לתלמידיו.
כשהוא העיר לילדים, למשל, היה זה בחכמה רבה, והדבר נעשה עם כל הלב, עם אהבה עזה לתלמידים ואך ורק מנקודת האמת שבו. כך התוכחה השפיעה השפעה עמוקה, חדרה עמוק עד השיתין, ובצעה תלם וחריש עמוק בליבם.
ראיתי זאת בעיני לפני שנים אחדות:
היה זה ביום קייצי אחד, כשהגיעה לביתו של אבא קבוצת ילדים מאחד ה'תלמודי תורה' החשובים בבני-ברק, וביקשו לשמוע מפיו דברי חיזוק וברכה. נהניתי לראות כיצד אבא ממרומי גילו, לאורך ימים ושנים, מצליח לרדת לרמתם של הילדים, לדבר בשפתם ולפי כושר תפיסתם.
הוא פתח ואמר: "ובכן, אם תשמעו ממני שאני אוהב אתכם מאוד, ותחושו שכך היא האמת – ואני אוהב אתכם אהבה עזה, ואחר כך אבקש מכם דבר מה, ודאי תקשיבו לי, נכון?", והילדים השיבו בקול גדול כמקהלה: "הן! הן!".
אז אמר להם אבא כשדמעות על לחיו, ואמר: "הלא אבינו שבשמים אוהב אותנו אהבה עצומה. בכל יום אנו מזכירים בתפילה: 'אהבה רבה אהבתנו', 'הבוחר בעמו ישראל באהבה', 'אוהב עמו ישראל'. אהבתו כלפינו היא לבלי שיעור, אהבה זו אינה תלויה בדבר, והוא הלא מבקש מאיתנו לשמור את תורתו ולקיים את מצוותיו. והלוא סיכמנו קודם שאנחנו נקשיב למי שאוהב אותנו, אם כך הבה ונקבל על עצמנו לשמור תורה ומצוות, ולקיים את רצונו יתברך"…
זוהי רק דוגמא קלה לשפת הדיבור התמידית עם חניכיו ותלמידיו. הוא דיבר עימם בשפת הלב, עם אהבה והמיה, ולכן הם חשו כי הוא אוהב אותם באמת, ורוצה אך ורק בטובתם. הוא אינו מעיר להם או סונט בהם רק כדי להשיג משמעת, או לקבל קומפלומנטים על הצלחתו החינוכית וכדומה, אלא מה שהניע אותו זהו רצון כנה לטובתם, ולכן השפעתו עליהם היתה עצומה בכל קנה מידה.
(מתוך הספר 'אוצרותיהם אמלא')