מברכים עליהם בורא פרי האדמה
מסופר על תלמיד של מרן הגר"ח מוואלוז'ין זצ"ל שדרש פעם בעצתו אודות שידוך שהוצע לו עם יהודי גס ופשוט שנתעשר ועלה לגדולה, ואותו עשיר מוכן לפזר עליו ממון רב כדי שיאות לשאת את בתו, אלא שאליה זו קוץ בה, האיש עם הארץ גמור הוא, ואילו הבחור מטובי התלמידים, שואף ועורג לשקוד על תלמודו עוד שנים ארוכות.
ענה לו ר' חיים במשל למרקחת עשויה מצנון מטוגן בדבש, תבשיל נפוץ בימים ההם, מעשה ששלח הצנון שדכן אל הדבש וביקש להתחתן עמו. השיב הדבש לשדכן הכיצד ישתדך זה עמי? הלא הוא ההיפך המוחלט לכל מהותי: אני לבן והוא שחור, אני רך והוא קשה, אני מתוק ואילו הוא מר, כיצד אפוא נצליח להתחבר זה עם זה?
הצנון שהשתוקק מאד לשידוך, התרצה להתכופף ולוותר מתכונותיו ובלבד שיאות לו הדבש. את צבעו השחור ניתן לקלוף וכך להלבין, את טבעו הקשה גרר במגרדת ונתרכך, ואף את מרירותו תיקן. לבסוף על ידי טיגון ראה הדבש כמה הצנון מכניע את עצמו כדי להינשא לו, ונתרצה. בעת כתיבת התנאים נתקשרו השניים הצנון והדבש בטיגון המשותף, ואילו הקרואים החלו להתווכח איזו ברכה לברך? האם הדבש הוא העיקר ועליהם לברך שהכל, או כי הצנון עיקר ויש לברך בורא פרי האדמה? לבסוף העלו הכרעה להלכה שיש לבדך בורא פרי האדמה, שכן הצנון הוא העיקר והדבש אינו אלא טפל לו.
הנה ראית -פנה מרן הגר"ח מוואלוז'ין לתלמידו- כמה השתדלויות עשה הצנון כדי להינשא עמו, וכל כך ויתר והכניע עצמו לשם כך, ועם כל זה סופו של דבר שנותר הוא העיקר ואילו הדבש רק טפל לו.
(אבי הישיבות)