היום אנו מתחילים פרק חדש במסגרת 'עמוד היומי' – פרק "כיצד מברכין", ופרק זה אקטואלי הוא מאין כמוהו, באשר הלכותיו, דיניו וטעמיו סובבים את חיי היהודי הירא את דבר ה' כמעט כל היום כולו. בשלהי העמוד הראשון מפרק זה אנו מוצאים בגמרא שהיא מביאה דברים חמורים ביותר למי שאינו נזהר בעשיית ברכותיו קודם הכנסת דבר מאכל לפיו!
וכך אומרת הגמרא: "תנו רבנן: אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה, וכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה – מעל! מאי תקנתיה? ילך אצל חכם!"
מקשה הגמרא: "ילך אצל חכם – מאי עביד ליה? הא עביד ליה איסורא!"
מבארת הגמרא: "אלא אמר רבא: ילך אצל חכם מעיקרא וילמדנו ברכות, כדי שלא יבא לידי מעילה!"
למה צריך לילך אצל "חכם", וכי רק חכם יודע שעל הכול אם בירך 'שהכל' יצא?!
והנה לכאורה יש להתפלא ולשאול על מאמר זה, שנראה שמדבר על אדם שאינו יודע לברך ברכת הנהנין כלל ואוכל בלי ברכה, ומזהירים אותו חז"ל שילך ללמוד כיצד לברך כדי שלא יהנה מן העולם הזה בלא ברכה. אבל אם זו הכוונה, מדוע עליו ללכת דוקא אל "חכם" כדי שילמדנו ברכות, וכי רק חכמים יודעים שעל פירות העץ מברכים "בורא פרי העץ", ועל פירות האדמה מברכים "בורא פרי האדמה", ושעל הפת מברכים "המוציא לחם מן הארץ", ועל היין "בורא פרי הגפן"? הרי זו משנה מפורשת במסכת ברכות ודבריה מפורסמים ביותר, וגם כל עמי הארץ יודעים שעל הכל אם בירך "שהכל" יצא ידי חובה…
ועל כורחך – מסביר בקונטרס 'ריח טוב בפירות' (בהקדמה) – שלא התכוונו לאדם שאינו יודע כלל כיצד מברכין ואוכל בלא ברכה ח"ו, אלא אפילו שמברך על המאכל – אך לא בדיוק את הברכה שאותה צריך לברך, וכן כמה פעמים שיש ספקות אם צריך לברך או לא, וברור שקיימא לן 'ספק ברכות להקל' ואסור להחמיר, ואינו יכול לברך מספק, אבל כמה הזהירונו רבותינו הפוסקים שישתדל לא להביא עצמו לידי ספק – בין בענין ברכה ראשונה ובין בענין ברכה אחרונה – שנמצא אז שלכמה דעות הוא נהנה מן העולם הזה בלא ברכה.
ועל כגון זה באו חכמינו להזהירנו ולהעמידנו על חומר הענין, ועל זה אמרו: "אמר רבי יהודה אמר שמואל כל הנהנה מן העולם בלא ברכה, כאילו נהנה מקדשי שמים שנאמר לה' הארץ ומלואה. ואמר רבי חנינא בר פפא: כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו גוזל להקב"ה וכנסת ישראל וכו' וחבר הוא לירבעם בן נבט שהשחית את ישראל לאביהם שבשמים!" (שם בגמרא לה:)
לדעת היטב הלכות ברכות
ובשביל זה בודאי צריך שילך אצל "חכם" דווקא – כדי שילמדנו "ברכות", היינו את כל הלכות ברכות על בוריין, כדי שיברך על כל מאכל את ברכתו הנכונה ביותר, וכדי שלא יביא עצמו אפילו לידי ספק – שאם לא כן נמצא שלכמה דעות הוא נהנה מן העולם הזה בלא ברכה, כמבואר. וכל שכן אם מברכים מחוסר ידיעה במקום שיש מחלוקת, ונכנסים לספק איסור "לא תשא את שם ה' אלוקיך לשוא" כנודע.
ומכאן רואים חומר הענין שצריך לדעת הלכות ברכות על בוריין. וחיזוק עצום הוא לנו להשקיע עצמינו עתה בקניית פרק זה – "פרק הברכות" בקנין נצח ועל בוריו!
בהמשך אומרת הגמרא: "אמר רב יהודה אמר שמואל: כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה – כאילו נהנה מקדשי שמים, שנאמר: לה' הארץ ומלואה. רבי לוי רמי: כתיב לה' הארץ ומלואה, וכתיב: השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם! לא קשיא, כאן – קודם ברכה, כאן – לאחר ברכה!"
למי שייכים הפירות?
בהקשר לגמרא זו מסופר מעשה נפלא (מובא בהקדמה לספר 'רמזי מאיר'), מה שהוציא הרה"ק האמרי אמת מגור זי"ע ממימרא זו של רבי לוי, והאיך פירשה על פי הבנתו באופן נפלא.
פעם אחת בהיות הרה"ק רבי מאיר יחיאל מאוסטרובצא זי"ע באטווצק, בא לבקרו הרה"ק האמרי אמת מגור זי"ע. כנהוג ציווה הרה"ק מאוסטרובצא להביא כיבוד אל השולחן, מיני פירות ומשקה, לכבד בהם את הרבי מגור. אך הרה"ק מגור מיאן לנגוע בכל הכיבודים. הביע הרה"ק מאוסטרובצא את תמיהתו מדוע אינו נוטל ממיני המאכלים לעשות ברכה עליהם.
ענהו הרבי מגור בחכמה: "הנה אמרו רז"ל (ברכות ל"ה): "רבי לוי רמי: כתיב "לה' הארץ ומלואה", וכתיב "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני האדם". לא קשיא, כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה". הרי שחז"ל גילו לנו שרק אחר ברכה הקב"ה נותנם לאדם, והנה באשר כבודו – הרבי מאוסטרובצא עוד לא בירך על הפירות, על כן עדיין אינם שלו שיוכל לכבדינו, ולכן מיאנתי מלאכול מהם!"
כששמע זאת הרה"ק מאוסטרובצא לא עבר על דברי חברו הרבי מגור, וטעם מהכיבוד ואכן אח"כ טעם גם רבי מגור זי"ע!
הגביר הבין היטב…
לסיום כדאי להביא ממה שכתב הרה"ק רבי שאול ידידיה אלעזר ממודזי'ץ זי"ע בספר 'ישא ברכה', מה שדרש בקודש, וסיפרו בעצמו:
בהזדמנות ראיתי גביר עצום בממונו אבל קמצן גדול בכספו, והיה גם יודע תורה, ושאלתיו "למה אין עושים ברכה על ריוח במסחר, הרי יש לו הנאה?" תיכף השבתי לו: "דאמרו חז"ל (ברכות לה.) "כתיב לה' הארץ ומלואה וכתיב והארץ נתן לבני אדם". ותירצו: "כאן לפני ברכה וכאן לאחר ברכה". אבל לא כן הוא בכסף וזהב, כי אף על אחר הברכה אומר הקב"ה (חגי, ב) "לי הכסף ולי הזהב!"
וממילא, אף לו היו עושים ברכה – אין הכסף שייך לבעל הממון, כל שכן כשאין עושים ברכה…
והגביר הבין זאת היטב…