ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאוהל מועד לאמר, דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אדם כי יקריב מכם קרבן לה' וגו' (א א-ב).
במדרש תנחומא (א אות ח) מקשה למה כתיב 'אדם' כי יקריב, מאי טעמא לא אמר 'איש' כי יקריב. אנו נוסיף ונקשה דהנה מפורסמים וידועים לכל דברי ה'בעל הטורים' בריש פרשתן שמבאר טעם כתיבת א' זעירא בתיבת ויקרא, שמשה רבינו מחמת גודל ענוותנותו כתב 'ויקר אליו ה' בלשון מקרה, כלהבדיל אצל בלעם הרשע, אמר לו הקב"ה להוסיף א' וברוב ענוותנותו הוסיף א' זעירא, ע"כ. אך כבר תמהו המפרשים וכן הקשה מרן רבי יהונתן אייבשיץ זצ"ל (יערות דבש ח"ב דרשות אה"ו דדוש ו'), דאי משום הכי, א"כ מדוע איפוא רק כאן בפרשת הקרבנות הוזכר ענוותנותו של משרע"ה ולא בשאר מקומות שנכתב בהם ויקרא.
הענווה המצווה השלמה…
גלוי וידוע היה העניות בביתו של הרה"ק רבי זושא זי"ע שזעקה מכל פינה ועבר, מצבו הכלכלי היה בכי רע בכל עת, אך אם אמנם בימים כתיקונם רגילים היו בני ביתו לחיות עם אמונה וביטחון, ורגילים היו על לשונם פסוקי אמונה ונחמה, אך משהגיע הר"ר זושא לפרק בתולה נישאת – נישואי בתו הבכירה, הגיעו מים עד נפש.
הרחק משם, בעיר מעזריטש. דלת חדרו של הרה"ק המגיד ממעזריטש זי"ע נפתחת לפתע, המגיד פונה למשמשו ומבקש הימנו להודיע לתלמידו רבי זושא שיבוא אליו. משנודע הדבר לרבי ר' זושא ארז ללא שהות את צקלונו הדל ויצא מעזריטשה, משרק נכנס אל הקודש פנימה פנה אליו מיד המגיד מסר בידו צרור מעות ואמר לו 'הא לך חמש מאות רובל ומן השמיים יסייעו בידך למצוא חתן ראוי לבתך, מזל טוב'.
בדרכו חזרה הגיע לעיירה והנה ברחוב בוקה מבוקה ומבלוקה, רעש ומהומה, קול זעקה גדולה ומרה, בחזית המהומה עומדת אלמנה בוכייה תחת חופת בתה כלה אומללה, כשזעקות שבר בוקעות מגרונם על כספי הנדוניה שנאבדו להם בסך חמש מאות רובל עליהם עמלו וטרחו ביגעה עצומה כל השנים. העיר נחרשה אך האבידה לא נמצאה, משכך הודיע החתן על פרישתו מן העסק, 'ותרב בבת יהודיה תאניה ואניה'.
הרבי ר' זושא ידע את אשר עליו לעשות, הן באמתחתו סכום זהה אותו נתן לו רבו, ללא שהות זעק: 'חמש מאות רובל ? אני מצאתיה ! חכו כמעט רגע עד שאלך לחדרי בפונדק ואשיב אבידה לבעליה'. שמחת הנאספים הרקיעה שחקים, צלילי נגינת החופה שבו להריע בעוז והכל המתינו לשובו של הרבי ר' זושא. רבי זושא שב במרוצה הוציא את הצרור וספר את הרובלים, חמש מאות במספר, טבין ותקילין עוברים לסוחר. אך, לתדהמת כולם, מותיר ר' זושא חמישים אצלו ואילו לאלמנה נותן אך ורק ארבע מאות וחמישים רובל, בנימוקו כי כשכר טירחה על העסק בהשבת הגזילה מגיעים לו חמישים רובל אלו. בבת אחת התהפכה הקערה והשמחה על פיה… האלמנה והשושבינין התמלאו חימה, הקהל מסביב גערו בו באימה… הראיתם הלך עני זה הגונב לאור יום חמישים רובל מאלמנה על לא מעשה בכפו…
משראו כי ההלך בשלו, ניגשו אל רב העיר, סיפרו דברים כהוויתן, ומשפסק הרב לטובת האלמנה החליטו הם להוציא ממנו את מעות "שכר טירחה" בכח, כמה דחיפות ומעידות ומלקות כדבעי, עשו את שלהם והנה מצאו המעות את עצמם בידי האלמנה, הרבי ר' זושא נגרר בבושת פנים וגורש מן העיר, ואילו בני העיר שבו לעריכת החתונה לקול מצהלות כלי השיר.
עברו ימים מספר והמגיד הגדול ממעזריטש עבר גם הוא בעיירה זו, רב העיר בא לבקרו ותוך הדברים סיפר לו על מעשהו הנבזה של אחד מחסידיו ואת כל פרשת הכסף אשר חשב להחזיק לעצמו כשכר טירחה על מצוותו, וכדי ביזיון וקצף… וכי כך היא דרכם של חסידים ללסטם את הבריות ולבקש עליהם שכר כפנחס. המגיד הבין לאלתר במי מדובר והסיק שזה לא אחר מאשר תלמידו חביבו רבי זושא, שוויתר על ממונו אותו נתן לו עבור הוצאות חתונת בתו, אך נתנן עבור שמחתה של האלמנה.
בהזדמנות ראשונה שאל המגיד את תלמידו הרבי ר' זושא לפשר התנהגותו זו, הרי עבור בתך הכלה נתונות היו המעות, ומדוע נתת אותן לזולת. ימחול לי רבינו, השיב, אך לא יכולתי להתאפק, האיך אוכל וראיתי באובדן כספי הנדוניה של אותה כלה יתומה ואמה האלמנה, משכך שקלתי כי אם אמנם הכסף מיועד עבורי, אך להכנסת כלה הוקדשו, וא"כ מה לי הכא מה לי התם, מאי נפק"מ בין כלה זו לזו, הלוא 'מצווה הבא לידך אל תחמיצנה', משכך, מיהרתי תיכף להעביר להן המעות שקיבלתי.
גדולה ורבה היא מצוותיך, אמר לו המגיד, אשריך, אך אותם חמישים רובל שחפצת לעכב בידיך, מה פשרן, הרי העכירו את המצווה שלא נעשתה בשלימות.
אדרבה, השיב רבי זושא לרבו, אותם הרובלים הם שעשו את המצווה מושלמת, כי הנה בעת שהלכתי להביא את המעות מחדרי, התגנב היצר אל ליבי ובטענת כסיל התפאר בי: אה, זושא, איזו גדלות ! איזו מסירות נפש ! איזה צדקה וחסד – גדול אתה מאברהם אבינו עמוד החסד, אשריך ! לכן טיכסתי עצה בליבי האיך לעשות את המצוה בשלימות מבלי ליפול לזרועותיו של הלזה, משכך עניתיו בעזות 'שוטה שבעולם, לא רק שלא אתגאה עם מצוה רבה זו, אלא אגרום כי אך ורק ביזי בזיונות אנחל ממצווה רבה זו'. על כן עשיתי תכסיס זאת, ברצותי שיוציאו ממנו את המעות בבושת פנים וביזיונות.
הגאווה – מאוסה היא עד מאוד
תועבת ה' כל גבה לב. הגאווה מידה מאוסה ומגונה היא, ההופכת את האדם לרשע ולחוטא וכמו ששנינו (אבות ד ז) והגס לבו וכו' שוטה ורשע. והחוטא הרי צריך קרבן וכפרה. לעומת הגאוה היא ה'ענווה' שהיא מידה טובה מכל מידות טובות (- אגרת הרמב"ן) והיא נחשבת כקרבן גופא, וכמפורש בהדיא במשנתו של רבי עקיבא (אותיות דרבי עקיבא אות ח) 'כל מי שלבו שבור ורוחו נמוכה וכו' מעלה עליו הכתוב כאילו מזבח בנוי בלבו ומעלה עולות וזבחים עליו לפני הקב"ה בכל יום, שנא' זבחי אלוקים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלוקים לא תבזה' ע"כ. וכך אמר רבי יהושע בן לוי (סוטה ה:) בא וראה כמה גדולים נמוכי הרוח לפני המקום, שבזמן שבית המקדש היה קיים אדם שהקריב עולה – שכר עולה בידו, מנחה – שכר מנחה בידו, אבל מי שדעתו שפלה מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות.
לפי דברים הללו יש ליתן 'טעם לשבח' במעשהו של רבי זושא. סבור היה כי על מחשבת הגאווה שכמעט ונכנסה בו כבר הוצרך כפרה וקרבן, על כן חיפש ותר אחר קרבן – היא הענווה והשברון לב אותה קיבל במידה גדושה, בעת שגורש מן העיר בחרפה ובושה.
הקרבן מביא לענווה.
ב'עדות ביהוסף' מביא מקדמונים דמידת הגאווה המאוסה, היא גם נתינת טעם לאיסור הקרבת חיה לקרבן, וכמו שדרשו חז"ל (זבחים לד) 'מן הבהמה' – ולא מן החיה, והיינו טעמא, שהחיות ראשם למעלה כבעלי גאה 'כמנהג בעלי בתים חשובים…' ומשכך לא יירצו לקרבן אשה לה'. מאידך הבהמה ראשה למטה בענווה ובשיפלות היא הראויה והרצויה שתעלה ניחוחה לה'. ע"כ.
גם אנו איננו רצויים לאשה לד' כאשר ראשינו למעלה, אלא אם כן נתונה היא בענווה ושפלות כלפי מטה. וכדאיתא ב'ארון עדות' (מאת הרה"ק רבי שרגא יאיר מביאליברזי'ק בהרה"ק רבי נתן דוד משידלאווצא זי"ע) אשר תכלית כל הקרבנות הוא קיום הפסוק 'ומלק את ראשו' שהוא שבירת הגאווה והכנעת הראש והגרון. כך גם ה'סמיכה והווידוי' לפני שחיטת הקרבנות שהם שפלות וענווה, גם זו היתה עבודת שירי הלויים בדוכנם לעורר תשובה והכנעה.
נוראים הם דברי הספורנו בעניין זה, וז"ל: אדם כי יקריב מכם. היינו כי יקריב מכ"ם – מעצמכם, בוידוי דברים והכנעה, וכאמרו זבחי אלוקים רוח נשברה, כי אין חפץ ה' בכסילים המקריבים בלתי הכנעה קודמת. ע"כ. הרי שהקרבן הוא הטפל, העיקר הוא האדם שיתעורר לענווה ע"י הקרבת הבהמה השפילה.
ומאחר שיצא לנו שהענווה היא קרבן רצוי, יתורצו בהכי הקושיות דלעיל, דהלוא נמצא שתכלית כל הקרבת הקרבנות היא עבור הענווה, לכן 'דבר בעתו מה טוב' לכתוב הא' זעירא דייקא כאן בפרשות הקרבנות ולא במקום אחר, להורות לאדם אשר מובחר הקרבן הוא הענווה ולא הקרבן. ולהכי נאמר 'אדם כי יקריב' ולא איש, שהוא נמי להורות כנ"ל שהרי 'אדם' מורה על ענווה ושפלות מלשון 'אדמה' וכמו שאמרו חז"ל (בראשית רבה יז ד) שאמר אדם הראשון לקוב"ה 'אני נאה להיקרא אדם שנבראתי מן האדמה', והוא לשון פחות מ'איש' שבו כתיב (מלאכים א', ב ב) וחזק"ת והיית לאיש, ללמדנו כי הקרבן הנכון הוא הענווה – זבחי א' רוח נשברה – הוא תכלית הקרבן, להחזיק עצמו בדרגת אדם ולא איש.
סיפורי ענווה של גדולי ישראל
אחז"ל (מגילה לא.) 'כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענוותונתו', וללמדנו אשר עיקר הגדולה הוא הענווה, ולעומתו הגאווה הוא היפך הגדולה.
אך דרשה זו יפה נדרשת גם לנו כלפי עצמינו, כי ככל שהאדם מוצא ומשיג יותר ויותר את גדלותו של הקב"ה הריהו מתמלא ענווה בראותו כמה קטן הוא לעומת גדלות הבורא, וכל חד כפום דרגא דיליה ככל שישיג יותר גדלות הבורא, שם ימצא בו יותר ענוותנותו.
ולהכי מן הנכון להביא כמה מסיפורי הענווה של הצדיקים הקדמונים בני העלייה שע"י ראייתם האיתנה בגדולת הבורא זכו המה לענווה אמתית, ומהם נלמד אנו.
פעם אחת שאל אחד מתלמידי הגר"ח מבריסק זצ"ל את רבו, שהנה בעת שלומדים בתוך ספריו המרובים של החפץ חיים נגלה לעין כל כי הוא היה גאון עצום, סיני ועוקר הרים בכל מקצועות התורה. ומשכך, תמה התלמיד באוזני רבו, מדוע מפורסם החפץ חיים כצדיק וירא שמים ותו לא. ענה לו הגר"ח, זאת כיוון שנוהג היה החפץ חיים להתפלל לקוב"ה בכל יום שיסתיר מבני אנוש את גאונותו, וכיוון שרצון יראיו יעשה לכן לא ידעו מגאונותו. סבר התלמיד וקיבל את דברי הגר"ח ויצא מלפניו. משאך יצא התעוררה לו הקושיא המתבקשת ושב אל רבו ושטחה בפניו: אי הכי, מדוע לא התפלל הח"ח גם על הסתרת צידקותו. השיב לו הגר"ח מיניה וביה, הא ודאי לא קשיא, הרי החפץ חיים בעצמו לא ידע שהוא צדיק, הוא סבר לתומו שהוא הפשוט ביותר, נו, 'יעצט זאג די אליין' וכי איך יתפלל על כך אם הוא בעצמו לא חשב כך… ומשום הכי כיוון שלא ביקש על דבר זה, אכן נודעה צידקותו ברבים.
מסופר על הגה"ק רבי חיים ראפאפורט זצ"ל שמתחילה היה מגדולי המתנגדים על הבעש"ט הקדוש, מבלי שהכירו וראו זה את זה. פעם בעת שישב רבי חיים בביהמ"ד נכנס אף הבעש"ט הקדוש לביהמ"ד, הביט בו רבי חיים ושאל את הבעש"ט לאמר מי כבודו, 'עפר ואפר' השיב הבעש"ט. ומי כבודו, שאל הבעש"ט את ר' חיים, ענה לו רבי חיים לעומתו 'גם אנוכי עפר ואפר'. אמר לו הבעש"ט: אם כך הם פני הדברים, קשיא לי טובא א שטארקע קשיא, 'וכי ראית מימיך שעפר ואפר יריבו זה עם זה…'. ר' חיים הבין לאלתר כי העומד מולו הוא לא אחר מה'בר פלוגתא' שלו הבעש"ט הק' בעצמו, ולא זזו משם עד שנעשו אוהבים גדולים, ע"כ.
ומן הראוי לציין את דברי התפארת שלמה (בראשית כח יד), שזהו מה שבירך ה' לאברהם אבינו 'והיה זרעך כעפר הארץ' שיזכו בניו להיות ענוים ושפלים כעפר הארץ. כהבעש"ט ורבי חיים.
בזה יומתקו מימי הדעת בפרשתן שהרי קרבן עולה האמורה באה נגד הרהורי הלב וגאווה, א"כ נכון הדבר שהעולה כליל תקטר עד שנעשית עפר ואפר.
ונוסיף לספר עוד זאת. בשכנותו של חסיד אחד התגורר משכיל מלומד, פעם פגש בו החסיד וראה שפניו נפולות, שאל החסיד לשלומו ולשלום ביתו וילדיו ולפרנסתו והכל היה אצל הלה בכי טוב. א"כ למה פניך נפולות, תמה החסיד. ענה לו המשכיל, 'כל חיי שאפתי להיות משהו, להתמנות לרופא, לבנקאי, למתמקיאי, להמציא משהו… והנה עד כה ההצלחה טרם האירה לי פנים, והיא ממני והלאה, לכן פני נפולות כי נשארתי אפס ואין'.
ענה לו החסיד, אוי ויי כמה אני מקנא בך, אני, אדרבה, 'כל חיי שאפתי להיות 'אפס ואין' והנה גם אני ההצלחה ממני והלאה כי מרגיש אני את אותו 'משהו' עדיין, ולצערי טרם השגתי את מידת 'האין'…
ובזה אמרתי לפרש מה שאנו אומרים לפני פרשת הקרבנות בתפילת הבוקר 'ומותר האדם מן הבהמה אי"ן' היינו שזה כמוסר לאדם שיגיע לדרגת 'אין' מותר ופחות מן הבהמה, ולכן אומרים זאת לפני 'פרשת הקרבנות' לומר אשר תכלית כל הקרבנות הוא בעבור אי"ן – לבוא אל הענווה עד להיותו אפס ואי"ן.
ודבר בעתו נכון וטוב לסיים בדברי תחינה ובקשה, שע"י מצוות אכילת לחם עונ"י – נתעטר במידת הענווה. וע"י אכילת 'מיכלא דאתוותא' נתרפא מכל נגעי בתי גוף ונפש. ונזכה שיהא חדו השתא עוד בהאי שעתא להקריב את קרבן הפסח במועדו ככל משפטו וחוקתו… בקרוב נהל נטעי כנה פדויים לציון ברינה ובמהרה ישמע קולו של מלך המשיח שמכריז ואומר 'ענווי"ם הגיע זמן גאולתכם'.
(מתוך שיחת גאב"ד חרדים)