תשמעו סיפור.
האמת שאני לא יודע אם הסיפור הזה היה באמת או לא, אבל מה שברור שזה סיפור אמיתי!!… כי הרעיון שלו אמיתי.
את הסיפור קראתי באחד העלונים, היה פעם יהודי בשם ר' מנשה שהיה גר בארץ ישראל, אבל רוב השנה הוא היה נמצא בשליחות באירופה. היה לו את התעודה המפורסמת של 'מוהל' ו'בעל תפילה' וגם 'מסדר קידושין', ובמקרה הצורך הוא היה גם סנדק, בקיצור הוא פועל הרבה במקומות רבים במקומות נידחים.
ור' מנשה היה רוב השנה בפינלנד באיזה עיר בשם הלסינקי, ויום אחד הוא מקבל טלפון, 'שלום, שמי דניאל, אני גר באיזה כפר נידח איפה שהוא, שזה כל כך נידח עד כדי שזה נידח גם מהאובדים בארץ אשור והנידחים בארץ מצרים… ואני ואשתי הגענו לא מזמן לפינלנד למקום בשם רובינמי, ואנחנו הפכנו עולם שלם כדי למצוא מוהל לתינוק שלנו, וללא הצלחה. ניסינו חב"ד בכמה מקומות ללא הצלחה עד שהשגנו את השם שלך. שמעתי שאתה מוהל בהלסינקי ואני נמצא מרחק נסיעה ממך של עשר שעות ברכב, ואני מתחנן אליך, שמחר הברית, אנא תבוא, אני ישלם לך, הכל נעשה, אבל בבקשה תבוא'.
ר' מנשה שומע, והיהודי ממשיך ואומר לו, 'אתה צריך לדעת, אתה לא תאמין שאני יהודי, כי אני לא נראה בכלל בכלל כמו יהודי. כבר הורדתי את הגרביים השחורות (השווארצע זאקע'ן)…' בקיצור הוא מבין שמדובר ביהודי שלא ממש מקפיד על שלש קוגלים בשבת ראש חודש שחל בחנוכה… אבל לפחות יראה איך הניצוץ היהודי בוער אצלו. כעת הוא מחפש מוהל בשביל הבן שלו, הוא רוצה להמשיך עוד דורות יהודיים על טהרת הקודש.
הוא חושב לעצמו שאילו הייתי יודע כמה ימים מראש הייתי מתארגן עם רכבת או טיסה אבל בשביל זה יש צורך להזמין כמה ימים מראש, אז עכשיו אין ברירה חוץ מלשכור רכב ולנסוע מהלסינקי עד רובינמי. הוא הולך להשכרת רכבים וכרגיל שואלים אותו את השאלה המעצבנת כמה קילומטר אתה משער שתרצה לנסוע, והוא אומר שלא הרבה, רק עשר שעות לרובינמי.
ומסתכלים עליו שם ואומרים לו, 'תעשה לי טובה, אתה שפוי? איך אתה חושב לנסוע? אתה יודע כמה קר בחוץ? אתה יודע שעכשיו מינוס חמש עשרה מתחת לאפס? אם תיסע דרך ארוכה כל כך האוטו שלך יקפא'.
שאל אותו המוהל, 'האם זה מסוכן לנסוע?'
'לא הייתי אומר מסוכן אבל קיים ריזיקה'.
אומר לעצמו היהודי אם זה רק בגדר ריזיקה אז נוסעים, הרי בדיוק בשביל זה אנחנו יהודים!!! והוא לקח את האוטו ויצא לדרך.
הוא נוסע שעה ועוד שעה, אבל אחרי כמה שעות שהמזגן על חום ואתה לוחץ כל הזמן גז ברקס הוא מתחיל להרגיש עייפות, והוא ניסה להתגבר. עד שהוא חשב לעצמו, מה רע לעצור בצד ולנמנם איזה חצי שעה ולהמשיך בדרך. אבל הוא לא ממש ראה מקום לעצור בצד הכביש. בסוף הוא מצא לו איזה מפרץ בצד הכביש, והוא חונה שם. והוא רק עוצר את הרכב והנה עבר אז רכב אחר לידו וצועק לו הנהג בתחנונים, 'הלו, נהג יקר! אני מתחנן אליך אל תעשה את זה, אל תעצור, תמשיך לנסוע'.
'למה?'
'אתה חייב להבין, כל כך קר בחוץ שאם הרכב יעצור, אפילו רק לחצי שעה או שעה, לא תוכל להמשיך לנסוע. המנוע יקפא. כל עוד שאתה נוסע והמנוע פועל, יש אש בפנים והוא לא יקפא. אבל אם אתה רק עוצר לאיזה חצי שעה אני מבטיח לך שאתה לא תצליח להמשיך לנסוע'.
המוהל שמע את המילים האלה זה נתן לו כוחות מחודשים, והוא ממש התעורר – רק לא לישון. אני לא הולך להיתקע בהרי אררט בכביש בין רובינמי והלסינקי… וככה הוא נסע וכנראה ביחד עם האדרנלין עם כוח הרצון החזיקו אותו עד רובינמי.
הוא הגיע ובאמת היתה שם ברית עם סעודה נפלאה, ואז כיבדו אותו לדבר. נעמד המוהל ואמר להם 'רבותי, אני רוצה לספר משהו שעבר עלי אתמול בלילה בדרך לפה ומה שחשבתי על הבעל ברית'. והוא סיפר את כל מה שאירע, ובסוף הוא סיים, 'אני לא מכיר את אותו בן אדם שעבר אז אבל הוא לימד אותי רעיון חשוב: אל תעצור'.
זה מה שאנחנו לומדים. אל תעצור כי אם אתה עוצר, אז כל העסק יקפא. תמשיך לנסוע, תמשיך לנסוע, זו הייתה הפקחות של הפיקח הזה. אל תפסיק לעבוד, כי כל עוד שאתה עובד יש לך ניצוצות, יש לך התלהבות, יש לך אש, והאש הזאת תשרוף את כל המפריעים. אבל אם תעצור ותתחיל לחשוש ולשאול שאלות ותחשוב לישון קצת לא תוכל להידלק שוב.
יש לנו יהודי בעל הברית שגר בקור של פינלנד אבל הניצוץ לא נכבה. הוא רוצה להמשיך, להקים עוד דורות.
הרעיון הזה הוא מאוד חזק ונוגע לחיים שלנו, להמשיך ולא להתפעל. אל תפחד, רק תמשיך במה שאתה צריך לעשות.
(גיליון 'אסדר לסעודתא')