הרב דוד לובין מוכר בקרב רבים כרכז השיעורים של 'דרשו' בביתר עילית. ב'דרשו' הוא מוכר כסמל ומופת לפעיל מוצלח שיודע להקים שיעורים בכל מקום, ולתפעל אותם בצורה נפלאה, עם הרבה מאוד מרץ, יוזמה, חזון ומעוף. עשרות רבות של שיעורי 'דף היומי בהלכה' הוקמו על ידו, ובסייעתא דשמיא מתפקדים בצורה יוצאת דופן.
בשיחה עמו ביקשנו שיספר לנו על אירוע או תובנה כלשהי שהשפיעו עליו ועל החיים שלו, והרב לובין מיד פתח בסיפור הבא.
"זה קרה לפני הרבה מאוד שנים, כשביתר עילית היתה יישוב חדש בהרי יהודה, והתחבורה הציבורית לעיר היתה לא פחות מקלוקלת וכושלת. היום זה נשמע כמו הזיה, איך ייתכן? הרי ביתר עילית היא סמל לעיר עם תחבורה ציבורית מתפקדת למופת… ובכן, היו אלו זמנים אחרים ושונים.
"בכל אופן עמדתי באיזשהו מוצאי שבת בתחנת אוטובוס בירושלים, ממתין לאוטובוס שיוביל אותנו לביתר עילית. היינו עם מזוודות וציוד. האוטובוס אכן הגיע, והיה די מלא. עלינו בתחנה כמה משפחות והאוטובוס התמלא עד אפס מקום.
"כשכולם סיימו להעמיס את המזוודות ועלו לאוטובוס, יצא הנהג בנסיעה, מתוך מחשבה שהוא לא מעלה עוד נוסעים כי ממילא אין מקום עבורם.
"אלא שבתחנה הבאה, הנוסעים גילו יוזמה, די מסוכנת ולא ממש מנומסת, אבל מכורח המציאות ואחרי שכבר 'התייבשו' זמן רב בתחנה, הם לא עשו יותר מדי חשבון, ועצרו בגופם את האוטובוס. הנהג ניסה להמתין עד שהם יאפרו לו להתקדם, אבל הם היו מאוד עקשניים. היה להם אברך אחד שהנהיג אותם, ולקח פיקוד על האירוע. הוא הודיע לנהג, אם אתה לא פותח דלתות, אנחנו נשכבים לישן פה על הכביש, ונראה בבוקר אם יגיע תגבור… אתה לא תזוז מכאן מבלי לאפשר לנו לעלות על האוטובוס קודם לכן! זאת תחבורה ציבורית והיא צריכה לקחת כל מי שרוצה לנסוע. לא מעניין אותנו אם יש לך מקום או לא…".
"אחרי עשר דקות של המתנה הנהג נכנע, פתח לרווחה את דלתות האוטובוס ואמר: "טוב, תעלו, תצטופפו כמה שאתם רוצים, אני לא לוקח אחריות על אף אחד…".
"הם אכן עלו, האוטובוס המשיך בנסיעה… עד התחנה הבאה…
"שוב חוזר הניגון, עומדים כמה אנשים, מבינים שהאוטובוס לא עומד לעצור, והם ממהרים לעצור אותו, שמים את המזוודות באמצע הכביש ולא מוכנים לזוז עד שייפתח את הדלת.
"עברו דקה, שתי דקות, שלוש דקות, ואז קרה משהו מעניין… אותו אברך שלפני חמש דקות הנהיג את הקבוצה הקודמת והיה זה שהסביר שהתחבורה הציבורית היא לכולם ולנהג אין שום זכות להשאיר אנשים בתחנה, איבד את הסבלנות.
"הוא נדחק בין האנשים, הגיע אל הנהג ואמר לו: "תתחיל לנסוע, הם יזוזו. אל תיכנע להם. אין פה מקום באוטובוס ואי אפשר להעלות עוד אנשים. תראה איך אנחנו עומדים צפוף…".
הוא לא הסתפק בכך, פתח את החלון של האוטובוס הצליח איכשהו לדחוק את ראשו החוצה והחל לצעוק על האנשים שחסמו את הכביש: "תגידו אין לכם לב? למה אתם מעכבים אוטובוס שלם? אתם לא מבינים שאין מקום? איזו חוצפה. תעלו למדרכה בבקשה, והנהג כבר יבקש שישלחו לכם אוטובוס של תגבור…".
"אני ישבתי שם, שני ילדים על הברכיים שלי, שקית גדולה תלויה על ידי, והרגשתי שאני לא עומד בזה… אותו אברך שמקודם נשא נאום חוצב להבות בדבר 'זכויות הנוסע', ולא הסכים לוותר בשום אופן, בעודו מבהיר שמבחינתו זה בסדר גמור לעכב אוטובוס שלם על נוסעיו במשך כל הלילה, לא מאבד את העשתונות אחרי שעיכבו אותו שלוש דקות, ודורש מהנהג להמשיך בנסיעה ושלא יעז לפתוח להם את הדלת…".
"אחרי מחשבה נוספת, הבנתי שאותו אברך אולי עשה את זה בצורה מאוד קיצונית ומאוד בוטה, אבל האמת היא שכולנו נגועים במידה הזאת. כל אחד מאתנו רואה את העולם דרך העיניים שלם עצמו, והעולם נראה שונה לחלוטין אם מסתכלים עליו דרך העיניים של מישהו אחר.
"הסיפור הזה השפיע עלי מאוד מאוד. אני חייב לאותו אברך הכרת הטוב גדולה מאוד, כי הוא לימד אותי להיזהר מהנושא הזה. מאז, כל פעם שאני נקלע לויכוח או לכל סוג של ממשק עם אנשים נוספים, אני מנסה לראות את התמונה מהצד שלהם. איך הם רואים את העניין. בדרך כלל זה עוזר מאוד למצוא פשרות וליישר את ההדורים".