השבוע בדף היומי (נדרים דף לז:) נלמד בסייעתא דשמיא: דְיִפְנוּ אַבָהַתְהוֹן דְִינוּקֵי לְמִצְוָתָא דְּשַּׁבְּתָּא, ומבאר הר"ן, שאבות התינוקות פונין למצות שבת, ומשתעשעין עם התינוקות.
נספר סיפור מרטיט מאחת השבתות האחרונות:
יש לי ידיד קרוב כאח בביתר עילית, שלא נותן לי לפרסם את שמו, אז ניתן לו שם: "הצדיק נסתר מביתר"… באמצע התפילה בשבת קודש, ניגש אליו מחלק הסוכריות בבית הכנסת ונתן לו שלש סוכריות טופי. טוב, הוא לא ילד, זו סתם היתה 'קריצה' נחמדה של המחלק, אבל הביתה הוא לא יכול היה להביא את זה, כי הילדים יריבו ביניהם מי יקבל את הטופי, יש בלי עין הרע יותר משלשה ילדים, אז הוא אמר לעצמו: אני אשים את הסוכריות בכיס, וכבר נמצא את מי לשמח בהן.
כשיצא מבית הכנסת, הוא שמע אַ גַאנְצֶע טוּהְטְ'זִ'יךְ – בלגן אימים. מה קרה, ילד כלשהו שלא מהקהילה, ילד שבשפת העם נקרא לא עליכם 'ילד רחוב', פשוט זורק אבנים על הילדים בתוך בית הכנסת. כמה אברכים ניגשו אליו, ניסו להרחיק אותו בדרכי נועם, וגם בדרכים פחות נעימות, ואילו הילדים שמחו כמוצא שלל רב, היה שם טוּהְטְ'זִ'יךְ ובלגן. נו, הם ילדים, וילדים אוהבים בלגן. אבל אותו ילד לא נכנע, כמו חיה הוא נלחם איתם, ורצה להיכנס ולהילחם עם אבנים בתוך בית הכנסת. האברכים היו במבוכה. וָואסְ טוּהְט מֶען – מה עושים פה?
אותו "צדיק נסתר" הסתכל על העינים של הילד, וראה עליו שני דברים. הוא ראה עקשנות, אבל הוא ראה עוד משהו, שמשהו כואב לילד, הילד במצוקה. הוא ניגש לילד, שָׂם את ידיו על הכתפיים שלו, ונתן לו את שלש הסוכריות!
הילד כל כך התרגש, כל כך שמח, עד שהוא שכח לגמרי מהמריבה. אותו צדיק נסתר בירר, ושמע שהילד הוא ממשפחה הרוסה ושבורה, וכשראה הילד המסכן את כל הַקִיפְּקֶע של הילדים יוצאים מבית הכנסת עם האבא, ואיך ש"אבות התינוקות פונין למצות שבת, ומשתעשעין עם התינוקות", ונותנים להם סוכריות וּפֶּעקַאלֶעךְ, ולו אין כלום, אז הוא גם רצה, וכך, נֶעבַּאךְ, ביטא את רגשותיו באבנים ובבלגן. הוא בסך הכל רצה קצת אהבה. הוא לא רצה לריב, הוא פשוט לא ידע איך לבקש.
ולכן ברגע שניגש אליו "הצדיק נסתר" והשתעשע אתו ונתן לו שלש סוכריות, הוא קיבל בזה את מה שהוא רצה, ונרגע. מי יודע כמה הצלת נפשות יש בסיפור הזה, כמה זה יכול לשנות את הילד הזה מן הקצה אל הקצה.
כשאני שמעתי אתמול את הסיפור הזה, זה החזיר אותי לכל מיני חוויות בימי הילדות. כמה חשוב להבין את נפש הילד. גם אם הילד עושה מעשה נוראי, גם אם הילד עושה מעשה קונדס, להבין שזה יושב על מצוקה, ובמקום לגעור ולהעניש, להציל אותו, להבין את המצוקה שלו, להאכיל אותו, ולהציל אותו לדורי דורות.
(מתיקות הדף היומי)