חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה
רש"י הק' דורש את הפסוק 'שני חיי שרה', כולן שווין לטובה. כל שנותיה למשך מאה עשרים ושבע שנים היו כולן טובות ומבורכות.
והקושיא זועקת מאליה: האם כל השנים הקשות שעברה שרה, יקראו 'כשנים הטובות לברכה'? הזאת נעמי?! והלא כמה וכמה צרות צרורות סבלה צדקנית זו במשך השנים, החל מעזיבת חרן וירידה למצרים, שם אכלה סבל ומרורים, בבית פרעה בראשונה ואבימלך בשניה, עשרות שנות עקרות שכמת נחשבות, ונוסף גם הוא על שונאינו – מעשי הגר וישמעאל. והנה שנותיה מלאות יגון אנחה וייסורים, ולהן קורא רש"י כולן שוות לטובה, האומנם?
תשובה ניצחת השיב הרה"ק רבי זושא זיע"א: 'כולן שווין לטובה' אין פירושו שכל השנים טובות היו, לאו דווקא, אלא הכי פירושו: אצל שרה היו נחשבות כל השנים שווין לטובה, כי על כולן אמרה גם זו לטובה, וכדשנינו (ברכות ס:) לעולם יהא אדם רגיל לומר 'כל מה דעביד רחמנא לטב עביד'. ולכן כל צער סבל ומועקה שעברה צדקנית זו, היו בעיניה 'כולן שווין לטובה'.
ואכן "ישקני מנשיקות פיהו", כי לו נאה כי לו יאה להרבי רבי זושא, לתרץ כך. ובהקדם הסיפור הידוע, שפעם נכנסו האחים הקדושים 'בעל ההפלאה' ואחיו רבי שמעלקע מניקלשבורג זיע"א, לרבם הרה"ק המגיד ממעזריטש, ושאלהו על הא דשנינו במשנה (ברכות ט ה) "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה" ואמרו על זה בגמ' (שם ס:)" דחייב לקבלינהו בשמחה", והקשו האחים, איך ניתן לדרוש מבשר ודם להגיע לדרגה כזו?
ענה להם המגיד שעל שאלה כזו יכול רק הרבי רבי זושא לענות, "לכו אליו, הנה יושב הוא כעת בביהמ"ד, והוא יגיד לכם את פירוש דברי חז"ל הללו".
כידוע היה הרבי רבי זושא עני גדול עד חרפת רעב, מדוכא בייסורים ומלא במכאובים. נכנסו האחים לביהמ"ד ומצאוהו יושב בירכתיים תחת התנור. באימה ניגשו אליו ושאלו אותו לאמור: "הרבי שלח אותנו דווקא אל מר, לברר כיצד יתכן לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה בשמחה? אנא סבֵּר את אוזנינו. תמה והתפלא רבי זושא וענה להם נחרצות, וודאי טעות הוא בידכם, לא אלי התכוון הרבי, הלוא בריך רחמנא שלא עזב חסדו עמדי, ומעודי ועד הלום טרם היה לי איזה דבר רע, וכולו היה רק טובה וברכה, ואיך אדע כיצד מברכים על רעה?"…
נענו האחים הקדושים ואמרו: "הנה כבר תשובה לקושייתנו בידינו, אכן זוהי כוונת חז"ל, שיהא האדם בוטח ומאמין בבוראו כל כך, עד שלא ידע שהן צרות וממילא יקבלן בשמחה".
ועל זה אמר דוד המלך (תהילים לד יא): "ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב", וביאר הרה"ק רבי אברהם יעקב מסאדיגורא, דא היא שבחא של דורשי ה', שלא יחסרו – אינם מרגישים שום חסר, יען כל טוב – כל מה שקורה עמהם הרי זה להם טוב, בין הנראה והנגלה ובין הנסתר.
ושמעתי נועם אמרים בשם המגיד מישרים, הגאון רבי ישראל זושא הלווי הורוויץ שליט"א, אב"ד קהילות החסידים אלעד, שאמר בדרך צחות מהו בת ק' כבת כ'? אלא לרמז על סדר פרקי התהילים, כי הנה פרק כ' הוא מזמור "יענך ה' ביום צרה", ופרק ק' הוא "מזמור לתודה", וזו הייתה מידת שרה, כאמור, שכולם היו שווין אצלה לטובה ועל כולם אמרה "מזמור לתודה" גם הצרה וגם התודה – כולם שווים אצלה לטובה. ולדרכו ניתן להוסיף לומר שזהו 'ובת כ' כבת ז" – שבפרק ז' כתיב "אודה ה' כצדקו ואזמרה שם ה' עליון", נמצא שכל השנים שוות היו אצלה בזמירות של תודה.
כ"ק אאמו"ר זצ"ל, היה מרבה להשתעשע עם לשונו הקדוש של התניא (אגרת הקודש יא) "המאמין לא יחוש משום ייסורים בעולם, ובכל ענייני העולם הן ולאו [טוב ורע] שווין אצלו בהשוואה אמתית, באמונה זו באמת, נעשה הכל טוב גם בגלוי". אבי זצ"ל שהיה איש מלא חולאים ובעל ייסורים 'האט זיך געקאכט' – היה מתלהב עם דברי התניא הללו, והיה דורש בהם בכל עת מצוא.
ומכאן לסיפור השגחה-פרטית בן זמנינו:
אחד מן היהודים המקומיים בארה"ב, שנזקק היה להלוואה דחופה, נכנס לארגון גמ"ח של רחמנים בני רחמנים, ולווה סך חמישים אלף דולר תמורת צ'קים שהפקיד לתוספת ביטחון, בידי הנהלת הגמ"ח, צ'ק לכל חודש. אך התנה עליהם מראש, שכיוון שאין לו די כסף בבנק, לכן יביא בעצמו לגמ"ח כסף מזומן כל חודש, ותמורתו יקבל חזרה את הצ'ק של אותו חודש. וכך הווי.
בחודש הראשון, השני וגם השלישי, הכל התנהג כמסוכם וכשורה, אך בחודש הרביעי שכח בעל הגמ"ח, והפקיד את הצ'ק לבנק, ואפילו לא זכר לעדכן את הלווה בעל הצ'ק.
באותו לילה חזר הלווה מעבודתו מחוץ לעירו הביתה, כשהוא עייף ויגע מעמל היום. אך באמצע והנה רואה הוא כי עוד מעט ואין דלק, ובאין קמח אין תורה. למזלו הספיק המקצת דלק שנותר בכדי להגיע לתחנת הדלק הקרובה. בזריזות ניגש לעמדה למלא דלק באופן עצמאי, הוציא את כרטיס התשלומים (אשראי) ורצה לשלם, ביודעו בבירור שיש לו קצת כסף בבנק, אך באותו היום ירד הכרטיס יחד עם הצ'ק, והאשראי לא עבר. בצר לו התקשר לבנק בדק ונודע לו שהופקד הצ'ק של הגמ"ח שלא כרצונו בבנק, ובכך התרוקן חשבונו לחלוטין.
מה עושים? הוא נמצא מחוץ לעיר, אין לו שום גואל ומכר בכל הסביבה, ומאין יבוא עזרו? אך, לא אמר נואש אלא עמד בצד ואמר בכוונה 'גם זו לטובה – כל מה דעביד רחמנא לטב עביד'. הוא החל לחפש ברכב אולי ימצא שאריות מטבעות פה ושם, חיפש בעמל ומצא מטבע שם ודולר כאן וכו' ויגעת ומצאת תאמין, עד שהתקבץ אצלו עשרים ושלושה דולר. אמנם לא מספיק למלא את מיכל הדלק עד תומו, אבל יספיק לו די והותר להגיע למחוז חפצו לביתו שבעיר.
לקח את הכסף והלך לשלם בחנות התחנה, משהגיע לשם הציע לו הגוי שעבד בתחנה, שימלא דלק רק בעשרים דולר, ובשלושה דולר הנותרים יקנה אצלו בתחנה כרטיס להגרלה, שאמורה להתקיים בקרוב על סכום כסף גדול. אותו יהודי שלא היה רגיל בכך רצה לפוטרו, אך משהציע הלה שוב ושוב, חשב שאולי זו הזדמנות, וכך עשה, קנה כרטיס בשלושה דולר, ובשאר מילא דלק.
כעבור ימים מספר עלה אותו יהודי בגורל וזכה בסך 50,000 דולר, כאותו סכום כולו שלווה מהגמ"ח. חישוב פשוט גילה כי דווקא 'הצרה הצרורה' שהכניסו בעל הגמ"ח לתוכו, זה גופא היה ישועתו, שהרי אילו שילם ישירות במכשיר האשראי ולא דרך אותו גוי – כי אז לא היה נכנס ולא קונה ולא וזוכה בהגרלה. ולהודיע, "שכל קוויך לא יבושו ולא יכלמו לנצח כל החוסים בך".
(קטעים מתוך שיחת גאב"ד חרדים)