כדרכו, הרבי בעל ה'חכמת אליעזר' מסערט וויז'ניץ זצוק"ל נסע למעון הקיט בשכונת כנען שבמרומי עיר הנופש הנצחית צפת.
ברחוב הזה, התגוררו מתי מעט. אחד השכנים היה יהודי שהיה מנותק כליל מהיהדות בשל החינוך הישראלי הקולקל שקיבל. בעצם יום שבת קודש, יום החופש השבועי שלו, היה רוכב על הסוס האביר שלו, פעמים רבות, תחביב שהיה לו. פעם, באחד מימות השבוע הגיע הרבי למעונו והנה הוא מגלה כי הדלת נעולה. הגבאים ובני המשפחה ניסו למצוא פתרון לתקלה, אך ללא הועיל.
אחד הגבאים פנה לשכן המדובר, כאמור אחד היחידים שהתגורר ברחוב, וביקש ממנו אם יוכל להגיע ולסייע. זה אכן בא והצליח לפתוח את הדלת.
הגבאי נכנס לרבי, וסיפר לו דברים כהווייתם. 'האם שילמת ליהודי שעזר לך, על העבודה שהשקיע בתיקון הבעיה'? – שאל הרבי.
משהשיב הגבאי בשלילה, הורה לו האדמו"ר ללכת ולשלם לו כמה מאות שקלים. הגבאי עשה כפי שנצטווה, אבל השכן סירב ליטול את הכסף.
גם לאחר שהגבאי סיפר לו שהייתה זו הוראה מיוחדת של הרבי, לא רצה הלה, בשום אופן, לקחת את התמורה.
כששמע הרבי כך, ביקש שיקראו לשכן. כשנכנס זה לחדר, לקח הרבי זצוק"ל את ידו, וליטפה בחום ובחיבה, השמורים רק לאוהבי ישראל כמותו, והודה לו מעומקא דליבא.
"אני מבין לליבך שאינך רוצה לקחת כסף על העזרה שהגשת לנו; אבל מאידך, תבין גם אתה ללבנו, שאנחנו מצֻווים על הכרת הטוב, ולכן אנחנו רוצים לשלם לך" – אמר הרבי.
ליבו של השכן נמס מרוב התרגשות. הוא הופתע. הוא – שהכיר את החרדים בעיקר מהעיתונים ושאר אמצעי התקשורת שם הם מתוארים כ'זורקי אבנים' – לא חלם לפגוש בכזה יחס אנושי ולבבי דווקא מהם.
ואז נוטל הרבי גביע כסף, ומצוה לחרוט בו את שמו של היהודי, "וזו תהיה עבורך מתנה על פעלך הטוב למעננו".
הרבי אף הורה לחתום ולחרוט בתחתית הגביע את שמו (של הרבי), להודיע ולהיוודע שמדובר אכן בהוקרה אישית ממנו.
בלית-ברירה נטל השכן את הגביע, וחזר לביתו, תוך שהוא מניח את גביע-הכסף על אחד המדפים בסלון הבית.
מיני-אז, כל פעם שהרבי פגש בו ברחוב, היה אומר לו 'שלום' בחיבה ומתעניין בשלומו ובשלום ילדיו ובני משפחתו.
כזה היה הרבי. כל מי – ולא משנה מי זה יהיה – שנקלע לד' אמותיו, זכה ליחס אבהי. הרבי הראה לו פנים שוחקות עם החיוך הנצחי שלו והתעניין בו ובבני משפחתו בכנות.
היחס החמים של הרבי עשה רושם כביר על השכן. הוא נשבה בקסמה של החמימות והאהבת ישראל שהפגין הרבי החיפאי.
חלפו להם כמה שבועות.
בליל שבת אחת נתקלת בעלת הבית בגביע המהודר שקיבל בעלה מהרבי, ולפתע היא פונה אל בעלה ואומרת לו: "אתה יודע מה? הנה יש לנו גביע בבית, בוא נעשה קידוש" … מוציאים יין, ועושים קידוש. לקראת השבת הבאה, פונה כבר הבעל לאשתו, ואומר לה: 'את יודעת מה, אם אנחנו כבר מקדשים על היין, אז אולי תדליקי את נרות השבת'…
משהדליקו הנרות, וקידשו על היין, התביישו כבר הבעל והאשה להפעיל את מכשיר הצפייה שהיה בסלון. במקום זה, סיפר האב לילדיו כמה מסיפורי צפת שהורגלו על לשונו מקדמת דנא.
מיותר כבר יהיה לציין שבשבת הבאה לא רק שהדליקו נרות, קידשו על היין ולא הפעילו את המכשיר, אלא גם הפסיקו לנסוע ברכב.
שבועות לאחר מכן נראה אורח מפתיע בתפילת ליל שבת מלכתא במעונו של הרבי שבעיר הנופש.
היה זה אותו שכן, רוכב הסוס לשעבר, שהפעם ביקש כיפה וניסה למלמל מהסידור. אחרי היחס שקיבל, הוא רצה להתקרב למה שהיה כה רחוק. הוא בעיקר בהה, כי לא ידע מה מתפללים, אבל ניסה ככל יכולתו. בינתיים, עיניו התמגנטו בריקודי 'לכה דודי' הסוחפים.
לפני צאתו מהתפילה נפרד ממנו הרבי באיחול 'שבת שלום' וכדרכו, התעניין בשלום ילדיו.
אט אט התקרב יותר ויותר ליהדות, וכיום הוא יהודי כשר, הוא הקים בית יהודי לתפארה כשבניו מפארים את ספסלי הישיבות הקדושות ובנותיו את מוסדות החינוך 'בית יעקב'. זרע ברך השם. ביתו שלו משמש כבית כנסת ובית מדרש עם שיעורי תורה.
והכל בזכות היחס האבהי והאוהב של הרבי, שבכלל הגיע הנה למנוחה.
(גיליון מי באר בשם הרב אברהם ישראל פרידמן שליט"א)