הייתי מרצה בסמינרים רבים על יחסי אנוש ועל שלום בית, אני נראה כאדם מימי הביניים, עם זקן גדול ופאות. כשבאתי לסמינר והתחלתי להרצות לפני אנשים חילוניים על הנושאים הללו, הם הביטו בי בתהייה. "כנראה, טעינו בכתובת" – הם אמרו לעצמם –נו, באמת…"

שמם של ימי החנוכה מעיד על מהותם שהרי "חנוכה" הוא מלשון חינוך.

הקב"ה "מחנך" אותנו על ידי התורה, שהיא תורת חיים. הקב"ה מצוה עלינו ציוויים רבים שהם מצוות וחוקים, אבל הם גם דרך חיים והדרכה לאורח החיים המושלם ביותר, כגון: "לא תקום ולא תטור", "לא תשנא את אחיך בלבבך" ועוד.

כשעולים לתורה מברכים שתי ברכות – לפני הקריאה ולאחריה נוסח הברכה שלאחר הקריאה הוא: "אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו".

הקשה המשגיח רבי דן סגל שליט"א: אם זו תורה, זו אמת! וכי יש תורת ה' שאינה אמת?! לשם מה צריך אפוא לומר שהקדוש ברוך הוא נתן לנו "תורת אמת"?

הוא ביאר: טבע העולם, שדברים רבים משתנים בו במשך הזמן. העולם הוא דינמי. אך התורה לעולם אינה משתנה, ולא תשנה אף פעם. זהו אחד מי"ג עיקרים – "שזאת התורה לא תהא מוחלפת, ולא תהא תורה אחרת מאת הבורא יתברך שמו".

התורה היא "תורת אמת", ולעולם אי אפשר לשנות אותה. היא נצחית!

יש דבר מעניין לספר על זה:

בסמינרים הראשונים שערכנו לחוזרים בתשובה פוטנציאלים, היו רק אקדמאים. היינו מעבירים יום שלם בהוכחה שהתורה היא אמת. ישבנו אתם, וחשבנו ביחד: נתאר לעצמנו שאנו רוצים ליצור חברה חדשה ואיכותית, ואנחנו מבקשים לחוקק את החוקים הטובים ביותר, הן לחברה ככלל, והן לבני האדם הנכללים בחברה זו, כפרטים. אילו חוקים היינו מחוקקים?

כל אחד מהמשתתפים הציע חוקים, שנראו לו חשובים וחיוניים לקיומה של חברה מתוקנת. רשמנו על הלוח את כל הצעות החוק שהושמעו. כאשר כל ההצעות היו ערוכות ומסודרות לפנינו, ניסינו לבדוק, האם יהיה אפשר – במשך מאתים או שלוש מאות שנה – לתת לחוקים פרשנויות וכיוונים שלא היו בכונה המקורית של המחוקק. ומה העלינו? – כל חוק וחוק שהוצע על ידי המשתתפים החכמים שלנו, היה ניתן לפרשנות ולעיוות עד כדי שינוי הכונה מן הקצה אל הקצה. זה היה חלקו הראשון של השיח.

כל החוקים שהם הציעו – שעליהם המליצו כחוקים חשובים והוגנים– כבר נמצאים בתורה

בחלק השני הראינו להם שכל החוקים שהם הציעו – שעליהם המליצו כחוקים חשובים והוגנים, והכרחיים לחברה מתוקנת – כבר נמצאים בתורה. ואז ביקשנו מהם לנסות להצמיד לחוקי התורה פרשנויות שונות, שלא על פי "כוונת המחוקק". הם הפכו את העולם, אימצו בכל הכוח את הראשים האקדמיים שלהם, ולא הצליחו.

אי אפשר להחליף פרשנויות, התורה היא נצחית.

נקח דוגמא: על פי חוקי התורה, המרחק בין בית לבית צריכים להיות לפחות ד' אמות, שהם כשני מטר וארבעים ס"מ. באו כמה בורים ועמי הארצות, וטענו שחוק כזה הוא לא רלונוטי היום, וכביכול אין הלכה זו מתאימה לזמן שלנו.

כמובן, אין זה נכון כלל. התורה מתאימה לכל זמן ולכל תקופה. יתרה מזו, התורה היתה הבסיס לבריאת העולם כולו, שהרי הקב"ה "אסתכל באוריתא וברא עלמא". העולם מותאם לתורה, ולא התורה לעולם.

ומהי ההתאמה בנושא של מרחק בין שכנים?

כל אדם שקונה בית, קונה על דעת שהקניה תהיה לפי החוקים הנהוגים ועל פי הכללים של העיריה. אצל כולם מוסכם שהכל כמנהג המדינה. אם כן, הרי זה כאילו מופיע בחוזה סעיף הקובע, שהכל יהיה לפי הכללים הנהוגים כיום. כך נפתרו הבעיות.

כשהייתי ילד, היו אנשים רגילים לומר

כשהייתי ילד, היו אנשים רגילים לומר, שאם החרדים יצטרכו להקים מדינה, הם לא יוכלו לעשות זאת. ולמה? – כי אסור לחלל שבת.

שטויות והבלים! התורה נותנת לנו הוראות איך לנהוג בכל מצב. אם יש ח"ו מצב של פיקוח נפש, מחללי שבת, ואין בכך עוון כלל. אם לא מדובר במצב של פיקוח נפש, אפשר להסתדר מצוין גם בלי חילול שבת.

נראה לי, שכיום אף אחד כבר לא טוען את הטענה הזאת, שהיתה בעצם רק סוג של סטיגמה, שמטרתה להשמיץ את החרדים ולהקטין את דמותם. זה מה שמכרו באותן שנים בקיבוצים, על מהותו של היהודי החרדי, אבל לאחר שהכירו חרדים מקורב, הבינו שזה לא נכון.

הייתי מרצה בסמינרים רבים על יחסי אנוש ועל שלום בית, כפי שאתם אולי ידועים, אני נראה כאדם מהעבר, מימי הביניים, עם זקן גדול ופאות. כשבאתי לסמינר והתחלתי להרצות לפני אנשים חילוניים על הנושאים הללו, הם הביטו בי בתהייה. "כנראה, טעינו בכתובת" – הם אמרו לעצמם – "טיפוס כזה ירצה בפנינו על תקשורת בין-אישית ועל יחסי אנוש?! נו, באמת…"

אך לא עברו יותר מחמש דקות וכל המחיצות נפלו. הם נשאבו אל התוכן, הדעות הקדומות והסטיגמות נעלמו. אחד הגורמים שאפשרו לאנשים חילוניים להפתח, ולאחר מכן לחזור בתשובה, היה ההבנה שהם חיו בטעות. הם לא הכירו באמת את היהדות ואת היהודים שומרי התורה והמצוות

החינוך שהתורה מחנכת אותנו הוא חוקי חיים.

ה"חינוך" של הרחוב הוא חוסר-חינוך, ואנחנו רואים לנגד עינינו את התוצאות. אין לאנשים מטרה אמיתית בחיים, אין שמחה אמיתית, ממילא יותרו יותר אנשים מתמכרים לדברים שונים – סמים, אלכוהול וכדומה. גם התמכרות לטכנולוגיה, שהולכת ומחמירה ככל שהטכנולוגיה מתפתחת, היא חלק מאותו אובדן שליטה עצמית. כשאדם מתמכר לגורמים שונים הוא מאבד את הבחירה, ואז הוא הופך להיות כבהמה, שהרי ההבדל בין אדם לבהמה נעוץ בכוח הבחירה.

הגויים רוצים שנלך בדרכיהם ונהיה כמותם. כבר הצהיר על כך המן הרשע באמרו: "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים בכל מדינות מלכותך… ואת דתי המלך אינם עושים ולמלך אין שוה להניחם" (אסתר ג, ח). הגויים שהוליכו את ישראל לגלות, ופזרו אותם במדינות שונות, עשו זאת כדי להחליש את רוחם של היהודים ולהרחיקם מיהדותם. אבל הם שכחו דבר אחד – את הסנהדרין, את "החרש ומסגר". הגויים אל הבינו ולא הכירו את העצמה של החרש והמסגר. מאחר שהסנהדרין נותרה לפליטה, נוצק כח בעם ישראל, ולא התבוללו ולא נטמעו בין העמים.

בתקופתו של מרדכי ארגנו הגויים שמונים ומאת יום של משתה, כדי להכניס את היהודים למעגל החברתי שלהם, להרגיל את עם ישראל ל'סטייל' הגויי. הם ארגנו שבעת ימי משתה עם הפרדה למהדרין, גברים בנפרד ונשים בנפרד. המזון שהוגש שם היה בהכשרים המהודרים ביותר, העיקר לסחוף את עם ישראל ל"תרבות" שלהם.

כך הם עשו גם בחנוכה, כפי שאנחנו אומרים בתפילה: "בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול חשמונאי ובניו, כשעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל". מה רצו הרשעים? – "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך". הם רצו "להעביר" כבדרך אגב. קודם הם יגרמו לנו לרצות לחיות מסטייל שלהם להנות מההנאות שלהם ולדבוק באותה "איכות חיים" מזויפת שלהם, ואז הם יעבירו אותנו מעל "חוקי רצונך".

כאז גם היום. בכל דור עומדים עלינו לכלותנו, על ידי נסיונות בלתי פוסקים להחדיר לתוכנו את הגישה של הגויים לכל ארחות החיים.

ישנו איסור מיוחד של "ובחוקותיהם לא תלכו" (ויקרא יח ג), והקדוש ברוך הוא ציוה עלינו לגבי הכנענים: "לא תחיה כל נשמה" (דברים כ, טז), כדי שלא נלמד ממעשיהם. בכמה וכמה מקומות בתורה מובאת האזהרה, שאם לא יסלקו ישראל את הכנענים מהארץ, הם ילמדו ממעשיהם הרעים ח"ו, ויבוא עליהם חורבן.

אנחנו אומרים  בהבדלה: "המבדיל בין קדש לחול… בין ישראל לעמים". כפי שהקודש מובדל מן החול, כך עם ישראל צריכים להיות מובדלים מן העמים. וכדי להיות מובדלים, עלינו לדעת ולהבין בבהירות מה קודש ומה חול. ישנן תקופות שבהן העמים מתנהגים כאילו הם בני אדם, אבל צריך לדעת תמיד מי הם העמים ומהי מטרתם, כדי לדעת להזהר מהם.

שאלתי פעם את מורי ורבי הגאון רבי חיים גריינמן זצ"ל

שאלתי פעם את מורי ורבי הגאון רבי חיים גריינמן זצ"ל: "איך אני יכול להוכיח בקצרה לאדם חילוני, שיש בורא עולם ושהתורה אמת?".

ענה לי הרב גריינמן, "תאמר לו, שאנחנו מהווים אחוז אפסי מהאנושות, ואף על פי כן כל האנושות עוסקת בנו יומם ולילה".

ואני מוסיף, שאילו היתה איזו קבוצה קטנה ושולית, שהיתה עושה כל מיני מעשים משונים – ואפילו שטויות והבלים ממש – מישהו היה מתיחס אליה?! לכל היותר, היו אנשים מגחכים לרגע, ואחר כך פונים לעסקיהם, ושכחים את התופעה המוזרה הזאת. אם כן, מה אכפת לגויים, שאנחנו – שהננו קבוצה קטנטונת – נוהגים במנהגים שונים מהם? למה הם מתנכלים לנו, ומתאמצים כל כך לכלות אותנו מבחינה גשמית ו/או רוחנית?

התשובה היא, שעצם הקיום שלנו הוא הוכחה שדרכם אינה נכונה, ואת ההוכחה הזאת הם רוצים למחוק. הם לא יכולים לסבול את ההוכחה החיה והתמידית, שדרך התורה היא הדרך הנכונה.

ימי החנוכה הם ימי שמחה אצל החילונים, בדיוק כמו אצלנו. יתכן, שאפילו שבמידת מה, ימים אלו הנם הרי גורל עבורם יותר מאשר עבורנו, מאחר ולולא אורות החנוכה היו עלולים ליפול עד התהום.

בתקופתו של "החוזה מלובלין" היה מלשין אחד בעירה, שהיה גורם ליהודים צרות ובעיות רבות, והיה מוסרם לשלטונות. באחד מימי החנוכה הביאו התלמידים לרבי "קויטל" [פתק] ובו רשמו את בקשתם הנרגשת, שהרבי יפעל בכוחותיו להעניש את המלשין בעונש כבד, שלא יוכל עוד להרע לאיש מישראל.

אמר להם הרבי: "כלום יודעים אתם, מה עושה המלשין הזה עכשיו? הוא מרעיש עולמות…"

הלכו התלמידים אל אותו מלשין, ושאלוהו מה עשה באותו יום, בשעה שדיבר הרבי את דברו. הביט בהם המלשין בפליאה ואמר: "מה פרוש? זו היתה שעת ההדלקה, והדלקתי נרות חנוכה".

אפילו הדלקת נרות של אדם שפל, כמו אותו מלשין, פועלת פעולות גדולות בכל העולמות.

(מתוך הספר – אריה שאג, חנוכה)