הרב יהושע לייבזון
בימים אלה מסיימים מאות אלפי יהודים בכל רחבי העולם היהודי את הלימוד במסכת 'יומא', ומתחילים בלימוד מסכת 'סוכה'. יום סיום מסכת הוא 'יומא טבא לרבנן', אך מאידך אנו נמצאים בימי בין המצרים שבהם אנו באבלות על חורבן בית מקדשינו.
התגלגלו לידינו כמה פרקים מגיליונות הספר שיצא לאור בקרוב, על הגאון רבי משה חדש זצ"ל, ספר מרתק שנכתב בידי בנו הרה"ג ר' אלחנן שליט"א, ובו התייחסות לעניין זה. גם הנהגתו האצילית של הגאון רבי משה חדש זצ"ל הייתה לשם ולמופת ובימים אלו מומלץ לקרוא וללמוד. ליקטנו עבורכם כמה קטעים נבחרים מהספר:
סעודה שלישית. סביב שולחנו של אבא התאספו נכדיו, מלקטים בשקיקה מאמרותיו המתוקות ומרוחו הגבוהה. האווירה הייתה מרוממת במיוחד. אמא, שישבה במקומה הקבוע בעברו האחר של השולחן, התבוננה בנכדיה השותים בצמא את דבריו של אבא. "סבא", היא פנתה אליו, "איזה מסר אתה רוצה להעביר לנכדים בשעה כזאת?". אבא הרהר רגע קל. "ש"ס! צריך לדעת את הש"ס כולו מתחילה ועד סוף!".
תדיר נשמעה סיסמה זו מפיו של סבא המשגיח, שהיה שב ודורש מהתלמידים לבל יסתפקו בלימוד המסכתות הנלמדות בישיבה, אלא ירחיבו אופקיהם בים התלמוד האין-סופי וירכשו ידיעה בכל מרחביו.
תדיר היה שואל בחורים ואברכים באשר הם: "היכן אתה אוחז בלימוד הש"ס?"
…אבא השתדל להשתתף בשמחת סיומי מסכת שערכו תלמידים, ובכך עודד את הבחורים להספיק יותר ולסיים מסכתות.
כמה וכמה פעמים העיר שמן הדין, מותר לאכול בשר בסעודת סיום בתשעת הימים, ולעיתים אנו נמנעים מלעשות כן, אך בל נשלה את עצמנו כי הדבר נובע מעוצם אבלותנו על החורבן, אלא מפני שאיננו מעריכים די הצורך את המעלה והשמחה העצומה שבסיום מסכת!
באחד הסיומים שנערכו בתשעת הימים התבטא: "אתם חושבים שאנו מקילים באבלות, אבל לא כך. אנו 'מחמירים' בכבוד התורה!"…
אבא לא הסתפק בסיום. הוא דרש לדעת ולזכור! "לא די בהספק", חזר ואמר, "יש לרכוש ידיעות אמיתיות במרחבי הש"ס".
אחד התלמידים הגיע להזמין את אבא לסיום מסכת. אבא, שחשש שהלימוד היה מהיר מדי והתלמיד אינו יודע את הדפים שלמד, אמר לו: "הבה נעשה מבחן. נראה שאתה גם יודע וזוכר, ואז ארד לחדר האוכל להשתתף בסיום".
התלמיד נבהל, והחשש היה מוצדק. הוא הצליח לענות רק על מחצית מהשאלות, ויצא מהמבחן 'בשן ועין'. מה יהיה עכשיו? כיצד יגיב ראש הישיבה? האם באמת לא יבוא להשתתף בסיום? ומה אומר לחברים?…
"הייתי מצפה ממך ליותר", אמר לו אבא, "לכן נעשה הסכם; הפעם אשתתף בסיום, כי התאמצת והשקעת, אבל בפעמים הבאות – תחילה עליך להגיע להיבחן אצלי, ורק לאחר מכן תקבע את הסיום!" הבחור קיבל את הדברים ברצינות גמורה, והשקיע רבות בלימודו. הוא ידע שאבא יבחן אותו!
בשנה הבאה נלמדה בישיבה מסכת יבמות, מסכת ארוכה וקשה, והתלמיד הצליח להשלים את כולה, ואף נבחן אצל ראש הישיבה במשך למעלה ממחצית השעה. אבא התרגש מאוד מידיעותיו ופניו נהרו באושר. "זה לא סיום רגיל", אמר לו, "אני רוצה להזמין את כל הר"מים למעמד". וכך היה. חגיגת הסיום נערכה בערב בהשתתפותם של כל חברי הוועד וצוות הר"מים.
אבא לא הסתפק בזאת. הוא ירד למשרד הישיבה, נטל דף 'בלנק' שלו, וישב לכתוב מכתב הערכה מיוחד, השמור אצל התלמיד עד היום.
"מהימים המאושרים בחיי, הוא יום שבו תלמיד שלי זוכה לסיים את הש"ס", היה אבא מתבטא.
כמה וכמה פעמים ערך אבא סעודה מפוארת, באולם האוכל של הישיבה לכבוד 'סיום הש"ס', בהשתתפות בני הישיבה כולם, בני הישיבה ואף בני משפחתו של התלמיד המסיים. חגיגה זו נערכה רק לאחר שאבא בדק אם הבחור שולט במה שלמד וזוכר את המסכתות. כאשר נוכח שאכן כן, היה מרבה לשבחו ומוצא הזדמנויות לשלוח אליו בחורים ולהיעזר בידיעותיו הנרחבות.
סיפר אחייני, ר' אליעזר יהודה חדש:
"בערב פסח האחרון, לאחר כמה סיומי בכורות שנערכו כמקובל לאחר התפילה, נכנסתי עם סבא לחדרו, ועימי נכדיו הגדולים – אשר וינפלד ושלמה זלמן חדש. הוא שוחח איתנו על 'גדלות בלימוד' ואמר: 'ברוך השם אתם לומדים טוב, אבל עליכם לדעת שישנם כאלו שלומדים ונשארים קטנים, משום שלומדים 'בקטן'. צריך לדעת ללמוד 'בגדול'!
"כך הבהיר לנו שהכרזתו 'לדעת ש"ס', אין עיקרה ידיעת הש"ס, אלא 'ללמוד בגדול', מתוך שאיפה להיות גדולים".
סיפר אבא בסיום סדר 'מועד' שע"י ארגון 'דרשו':
"בבחרותי הייתה לי קביעות כלשהי בלימוד. באחת השנים, בהושענא רבה, סיפרתי לאבא שהיום למדתי גם את הקביעות של מחר, מפני שחששתי שבשמחת תורה לא אספיק את הקביעות היומית. הייתי סבור שבדבריי אלו אשמח אותו, בראותו איך אני שומר על הקבלה שלי…
"אבא שמע ונזעק: 'אוי! זו תחילת נפילה!'
"הבנתי למה הוא התכוון. איך ייתכן לומר 'חששתי שמחר לא אספיק'! היש מציאות כזו? 'קבלה' פירושה – תמיד! אם אתה מקיים אותה פעם אחת לפני זמנה, בפעם אחרת אתה עלול לדחות אותה לאחרי זמנה, ומי יודע, זה כבר 'אויס' קבלה. הקבלה צריכה להיות 'תמיד'. 'דרשו ה' ועוזו' – צמוד ל'בקשו פניו תמיד'".
בליל אירוסיו של רבי אביעזר, כאשר שב החתן אל ישיבה, התיישבו השניים ללמוד…
קביעות הייתה לו ללימוד דף ליום, עם ידיד נעוריו רבי אביעזר פילץ, ובמשך תקופה ארוכה הם רכשו בלימוד זה ידיעות נרחבות בסדר מועד.
במסמרות קבעו השניים את לימודם, בלי לסטות מהקביעות אף בזמני קושי. בליל אירוסיו של רבי אביעזר, כאשר שב החתן אל ישיבה, התיישבו השניים ללמוד את הדף למרות השעה המאוחרת. לאחר שסיימו את לימודם יצאו בריקוד נלהב, כששמחתם על שזכו לשמור את קביעותם אף ביום זה, עולה על גדותיה.
בתקופת האירוסין נסע רבי אביעזר לתקופה ללמוד אצל הדוד הגדול, רבי אהרן קוטלר. ביום הנסיעה ליווה אותו אבא לנמל התעופה, ובזמן ההמתנה התיישבו השניים בפינה צדדית והשלימו את ההספק היומי בפעם האחרונה…
אבא הרבה להזכיר את גישתו של סבא המשגיח, לצורה הנכונה של 'קבלה' ושל 'קביעות'. סבא היה אומר שהקבלה צריכה להגיע מתוך החלטה ברורה, באופן שלאחר מכן אין בחירה בדבר. פעם קרא אבא סיפור בקונטרס כלשהו, וביאר אותו לפי דרכו:
שני אחים שומרי מצוות עבדו בנמל חיפה. העומס בעבודתם היה גדול, ופעמים רבות התאחרה עבודתם עד הערב. הם שמו לב שבמיוחד בימי שישי, כאשר העבודה מתארכת הם אינם מספיקים להתכונן כראוי לשבת, והחליטו לקבל עליהם לשוב לביתם ביום שישי בשעה מוקדמת.
חלפו שבועות אחדים שבהם אחד האחים הצליח לעמוד בקבלה ולקבל את השבת בנחת, ואילו האח האחר נתקל בכל שבוע מחדש בקשיים שונים ומשונים, ולא הצליח לעמוד בקבלתו.
"מדוע הראשון עמד בקבלתו והשני נתקל בקשיים רבים כל כך?", שאל אבא. והסביר:
"כנראה מפני שהראשון החליט החלטה ברורה וחדה, שבשעה פלונית הוא עוזב את מקום העבודה, ויהי מה! לא משנה אם העבודה הסתיימה, לא משנה אם יש סחורה בחוץ, בכל מקרה הוא עוזב. אחרי שעמד בניסיון הזה כמה פעמים, שוב לא הייתה ליצר הרע רשות לערום עליו קשיים נוספים, כי אין תפקידו של היצר לגרום סתם רעה לבני אדם, אלא רק לנסות להכשילם.
"אחיו, לעומתו, לא קיבל עליו את הקבלה באופן מוחלט, וממילא נותר אצלו מקום לבחירה – אצלו יש ליצר הרע רשות ואף תפקיד לערום קשיים"…
אבא היה מתאר לנו איך שימש סבא דוגמה חיה לשמירת קביעות בכל מחיר. גם כאשר היה טרוד במשך היום ולא הספיק את לימודיו הקבועים, לעולם לא היה עולה על יצועו עד שהיה משלים את הקביעות!
בימיה הראשונים של הישיבה, בטרם סודר לכולם מקום שינה, לנו כמה בחורים בדירתו של סבא. בתקופה זו הם זכו לראות איך סבא שומר על הקביעויות שלו בלא לסטות מהן אף ליום אחד. כאשר אירע ובשעת לילה מאוחרת טרם סיים את הקביעות היומית, ושמורות עיניו כמעט נעצמו, היה קם ולומד בעמידה.
אחד מהם סיפר, שפעם ראה איך באחד מלילות שבת כבה האור בביתו של המשגיח, בטרם סיים את הקביעות שלו…
מה עשה?
פתח קמעה את התריס, נטל בידו גמרא קטנה, נעמד ליד החרכים שמבעדם חדר מעט אור, וסיים את קביעויותיו.
הנהגתו האצילית של אבא הייתה לשם ולמופת
כל מראהו, כל הליכותיו – הכול אמר הדר, שאותו רכש בבית היוצר של ממלכת 'סלבודקה'. לא פלא שרבים כינוהו 'האחרון לממלכת סלבודקה' ובכינויים נוספים כיוצא בזה.
סיפר רבי אברהם משה זיסקינד: "פעם אחת נכנסתי לחנות צילום של גוי מקומי בדרום אפריקה, והנה לנגד עיניי תלויה תמונה גדולה של ראש הישיבה!
"'מנין לך התמונה הזאת?' ,שאלתי בתימהון את בעל החנות, והוא השיב לי: 'פעם הלכתי ברחוב, והנה למולי צועד אדם שפניו מאירות וכל תנועותיו אומרות אצילות והדר. צילמתי אותו ותליתי בחנות'…"
אפילו גוי בקצה העולם הבחין בהדרת הפנים הקורנת מאבא.
"אדם אתם!" (יחזקאל לד)
קריאתו של יחזקאל הנביא כמו נשמעה מכל אחת מתנועותיו של אבא, מדרך עלייתו, משיטת החינוך שלו וממהלך חייו.
"אדם אתם!" – תבע מן התלמידים הנהגה מרוממת, הראויה ליציר כפיו של הקדוש ברוך הוא, שחלק אלו-ה ממעל בו.
"בן תורה דארף זיין א'מענטש", היינו שומעים את אבא חוזר שוב ושוב.
"להיות בן אדם!", היה דורש גם מן התלמידים. בכל מקום, בכל מצב, בכל דרגה – לפני הכול תהיה בן אדם.
מרגלא בפומיה של אבא, כי בשפה הסלבודקאית לא הרבו להשתמש במונח 'אסור'.
ישנם דברים רבים שאינם אסורים, אך בכל זאת אינם מתאימים לבן מלך בממלכת סלבודקה.
"עס פאסט נישט!" – זה לא מתאים – – –
וכאשר אומרים על משהו שהוא אינו מתאים לבן תורה, הרי זה כאילו אומרים שיש בו איסור גמור!
הנהגה זו כללה תחומים רבים ופרטים אין-ספור שאבא לא ויתר עליהם. הוא גרס כי 'אדם' מורכב מכל הפרטים הללו, וחיסרון באחד מהם, ולו בפרט קטן – מעיד על חיסרון במעלת ה'אדם', עס פאסט נישט…
"היו שחשבו שבסלבודקה אין מסגרת", אמר אבא, "סברו שכל אחד שם חי לבדו, בלא השגחה, וצריך להבין בעצמו מה מתאים ומה לא…
"אבל מקובלני מאבי מורי המשגיח, שיש מציאות של 'סוגה בשושנים', מציאות שבה פרחים ועצי פרי משמשים גדר נוי וחוסמים את מחבלי הכרמים. וזו דרכנו! להעמיד גדר נוי, לא גדר קוצים. בתוך גינות נאות המקיפות את הבית בפרחים ושושנים – כל אחד רוצה להיות ואינו מבקש לפרוץ את הגדרות. בדרך זו, שבה ריח העלים ופריחת השושנים שובים את הנפש, נמשך האדם אל תוך הבית פנימה, אל תוך בית המדרש".
כך נהג גם כאשר נאלץ להעיר לתלמיד. "לבחור כמוך זה לא מתאים", היה אומר ומעביר תוכחה מחייבת: "זהו הכבוד שעליך לנהוג בעצמך!".
הליכותיו של בן תורה צריכות להתאים ל'בן מלך'
'גדלות האדם' מן האסכולה הסלבודקאית, דורשת הנהגה אצילית ונכבדת היאה לממלכת כהנים וגוי קדוש.
אבא זכה לחנך דורות של תלמידים, להנהגה מלאת דרך ארץ בכל המובנים. בעבודת חינוך יום-יומית החדיר בהם את ההנהגה המכובדת בכל מקום, בהראותו להם את הדרך שבה ילכו בכל עת ובכל מצב. אכן, זכתה ישיבת 'אור אלחנן', ובוגרי הישיבה לדורותיה ניכרים בהנהגה ייחודית המאפיינת אותם.
כמה נחת רווה אבא, כאשר שמע מאנשים כי תלמידיו בולטים בהנהגת דרך ארץ, בנכבדות וברוממות!
באחד הימים הגיע אל אבא מכתב מרגש, שבו גולל אדם זר סיפור ארוך, והביע התפעלות רבה מהתנהגותו המיוחדת של אחד מתלמידיו של אבא.
את המכתב הוא פתח בקריאה 'אשרי רבו שלימדו תורה!' וכך סיפר:
"הוצרכנו לנסוע לארה"ב עם שבעת ילדינו הקטנים. הנסיעה הייתה דרך אנגליה, והייתי במתח גדול, שכן לא ידעתי את השפה כלל. והנה פגשנו בבחור ישיבה השב לביתו בחו"ל. שאלתיו מהו מסלול הנסיעה שלו, וכשהתברר שהוא זהה לשלנו – נצמדנו אליו, והוא מילא את תפקידו בנאמנות.
"בנמל התעופה באנגליה, הידוע בגודלו העצום, התקדמנו לעבר שער היציאה למטוס, והנה התברר שיש בעיה עם כרטיסי הטיסה שלנו. נאלצנו לשוב לאחורינו ולחזור את כל המסלול הארוך כדי לסדר את הבעיה. הבנו מייד שאת הטיסה הקרובה נפסיד.
"אבל את הצטרפותו הטבעית של תלמיד הישיבה אלינו – לא הבנו כלל וכלל… הוא נשאר עימנו, ליווה אותנו עד שהבעיה סודרה, ובסייעתא דשמיא אף הספקנו את הטיסה המתוכננת.
"היות שאין אני יודע את כתובתו של הבחור, רק את שמו – דוד ואחנון שיחי' מוונצואלה, אמרתי להוקיר טובה למקום שלימדו תורה ואורחות חיים נאצלים כאלו.
"כמו כן, יש להביע את ההתפעלות מהנהגתו של הנ"ל כל הדרך, כבן בתורה בהנהגה, במלבוש ותפילה וכו'. הוא בכל אורחותיו מביע 'תלמיד ישיבת אור אלחנן' המעטירה, ומקדש שם שמים בכל הליכותיו".
אבא קיבל את המכתב במוצאי שבת. הוא התרגש למקרא הדברים ורצה לשתף את הורי הבחור בהתרגשותו, אך בשל הפרשי השעות, בוונצואלה עדיין הייתה שבת.
אבא המתין עד רגע יציאת השבת בוונצואלה, ומייד התקשר. ההורים נדהמו לשמוע את קולו של ראש הישיבה, ביודעם שהשעון בארץ ישראל מורה על שעה של לפנות בוקר…
פעמים רבות שמעתי מהתלמיד כמה התרגשו הוריו משיחת הטלפון ההיא. "את החינוך הזה", הם חזרו ואמרו, "ספג הבן בישיבה, ואין אנחנו מספיקים להודות להשם שהובילו למקום זה".
הגר''מ חדש ודוד ואחנון מונצאולה
כבוגר אור אלחנן וכעד ראיה אוסיף לכם כי בשבת ה "אופרוף" של דוד ואחנון קם מורנו ראש הישיבה הגר"מ חדש זצ"ל וסיפר עם העין טובה שלו כי רה"י והחתן דנן נסעו למדינות דרום אמריקה וכיון שרה"י לא מדבר ספרדית אזי החתן דנן שימש כמתורגמן מלשון הקודש-לספרדית ואחרי המגבית נגשו דוברי לשון הקודש שבקהל ואמרו לו כי אינך יודע אבל דוד ואחנון (החתן דנן) פירגן ושיבח את הישיבה הרבה יותר ממה שאמרת לו לומר…