"וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה" (לט, יב)
חלומו של יוסף מראה כי ליוסף יש חלום להיות מלך, וגם לאביו, ששמר את הדבר, יש חלום שהוא יהיה מלך. אלא שכדי שהחלום יהפוך למציאות, ישנו מהלך שאותו הוא צריך לעבור עד להיותו מלך. רק כאשר הוא עומד באתגרים הללו הוא ראוי למלוכה.
מה היו האתגרים הללו, וכיצד עמד בהם יוסף?
במעשה של אשת פוטיפר מציינת התורה: "ויעזוב בגדו בידה". הכל מבינים כי זה למעשה היה הפרט שהסגיר את יוסף. אלמלא הבגד שאחזה אשת פוטיפר בידה, ספק גדול אם מישהו היה מאמין לדבריה. היא הציגה את הבגד על מנת להפליל את יוסף.
ותמוה, מדוע עזב יוסף את בגדו בידה?
הרי כאשר ניגש יהודה ליוסף, בניסיון להוציא את בנימין, הוא רצה להסביר לו כפי שמסבירים למלך מצרי, עם מי הוא מתחיל. באותו רגע הוא שאג שאגה, עד שנפלו השיניים לכולם, ופיתום ורעמסס התפוררו! היתה שם בהלה גדולה ופחד, שמא עומדים להחריב את מצרים!
ומה עשה יוסף בתגובה לכך? הוא בעט בעמוד ופורר אותו לאבק. מסתבר, שכדי להחזיר תשובה שקולה, לא בעט יוסף בסתם עמוד, אלא בעמוד יצוק ביותר. באותה שעה אמר יהודה: לבחור שיושב פה יש את הכוח של בית אבא. זה לא אדם סטנדרטי.
מכאן אנחנו למדים שיוסף היה חזק מאד. נקל לשער שלא הייתה לו שום בעיה פיזית לחטוף מידיה של אשת פוטיפר את הבגד שלו, ולברוח איתו החוצה. למה בחר יוסף להשאירו בידיה ?
ללא ספק, לא היתה כאן בעיה טכנית, אלא סיבה עמוקה יותר מנעה ממנו לקחת את הבגד.
ביאור אחד ראיתי שביאר אחד מבעלי המוסר, ואינני זוכר מי אומר זאת: כאשר יוסף נכנס להיות משרת בבית פוטיפר, הוא הגיע על תקן של עבד בזוי. יכול היה להיות עבד לאנשים רעים ורשעים שישפילו אותו, אך הוא הגיע לביתו של שר הטבחים. בית שבו מתנהגים באופן נכבד ונורמאלי יותר.
בכל המקומות הללו תפקידה של הגברת הוא לפתוח לפני העבד את הבית ולהדריך אותו מה לעשות. אשת פוטיפר הכניסה את יוסף לממלכה שלה, כך שעשה את עבודתו והצליח. למעשה, גורלו היה נתון בידיה ואם היתה רוצה בכך, הוא היה נשאר האחרון שבעבדים הבזויים, אבל היא בחרה לרומם ולגדל אותו.
ברגע בו עמד יוסף לפני הכרעה – האם להשאיר אצל אותה מרשעת או לחטוף אותו מידיעה ולקחת אותו בכוח, חשב יוסף לעצמו: אי אפשר שלא להכיר לה טובה… סוף כל סוף היא נתנה לי את האפשרות לעבוד בבית מכובד יותר. הוא פעל מכוח הכרת הטוב, והחליט להסתכן ובלבד שלא לכפור בטובה.
נמצא, כי היתה כאן שליטה ברגע הכי קריטי – ויוסף הצליח לעמוד בכך באופן פלאי.
לא היה אף אחד בבית הכלא שלא הסתובב שם בפנים זעופות.
אחר כך מושלך יוסף אל בור הכלא, וגם שם הוא עובר כמה ניסיונות –
הסבא מסלבודקה זצ"ל היה אומר: מתי התחיל המהפך אצל יוסף? – בבוקר, אחרי החלום של שר המשקים ושר האופים. באותו יום נאמר בפסוק: "וַיָּבֹא אֲלֵיהֶם יוֹסֵף בַּבֹּקֶר וַיַּרְא אֹתָם וְהִנָּם זֹעֲפִים" (מ, ו).
צריך לזכור כי מדובר בבית סוהר של פעם, שאינו מסוג בתי הסוהר של היום, בהם העבריינים למיניהם מקבלים קורסים איך לעשות כסף בחיים. לא היה אף אחד בבית הכלא שלא הסתובב שם בפנים זעופות. מצב זעוף היה המצב הנורמאלי.
כדי להבחין ששר המשקים ושר האופים זעופים יותר מן הרגיל – יש צורך בחושים דקים ביותר. בתשומת הלב הזו מתחיל המהפך בחייו של יוסף!
כאשר יוצא יוסף מן הבור ועומד לפני פרעה, מחכה מצרים כולה למוצא פיו, וממתינה לראות כיצד יפתור את חלומו של המלך. באותו רגע אומר יוסף: "בִּלְעָדָי, אֱלֹקִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה" (מא, טז) – יש אלוקים בעולם.
במצרים לא האמינו בשם אלוקים, ופרעה התבטא "מי ה' אשר אשמע בקולו". האמירה הזו עלולה הייתה לעלות ליוסף ביוקר. פרעה מסוגל היה להגיב: מה אתה מדבר איתי כעת על אלוקים? אמור מה שיש לך לומר ותסתלק מכאן. אך גם במצב כזה, כשהסיכון ברור – יוסף ממשיך לשמור על כניעתו לפני ה', ואינו סוטה במאומה מן החינוך שקיבל בבית אבא, מדרך האמונה שעל פיה הוא חי, ומן הרגישות שיש לו כלפי הזולת.
כל אלו מזכים אותו במלוכה!
ניסיון אחד נוסף…
הקב"ה ברא עולם שלם מכח מידת החסד. מטרתו היא להגן עלינו ועל נשמותינו. לעיתים הוא צריך להעמיד אותנו בפני איזה קושי וניסיון. ניסיונות אלו באים לומר לנו מסר אחד: דע לך, עוד קצת רגישות, עוד פסיעה של התעלות עצמית… בעמידה הזו בניסיון טמונה הברכה שלך! ממתינה לך ברכה עד אין קץ – אך יש להיזהר שלא לאבדה!
הבעל שם טוב הקדוש הלך פעם עם תלמידיו וראה פרש גוי רוכב על סוס. הפרש הפליא בקפיצות ובזינוקים שעשה, ונראה היה כי הוא שולט בסוס שליטה מופלאה.
אמר הבעל שם טוב הקדוש: כואב הלב… לאדם זה היתה משמים ברכה לקבל מלוכה ויכול היה למלוך על עיר או מדינה, אבל הוא בזבז את הברכה בכך שהוא מולך על הסוס שלו…
עוד מספרים, כי אחד מתלמידיו, יהודי עני, סיפר לו שהוא קנה כרטיס הגרלה, וביכולתו לזכות בפרס הראשון בסך מיליון רובל. הוא ביקש ברכה. בירך אותו הבעל שם טוב שיזכה בהגרלה. לאחר זמן מה נערכה הגרלה – והוא לא זכה בה. בא לרבי ואמר: "רבי, היתכן? הרבי בירך ואני לא זכיתי!"
שאלו הבעל שם טוב: "מה עשית אחרי שבירכתי אותך?" סיפר היהודי: "הייתי רעב ופגשתי בדרכי מסעדה יהודית. נכנסתי והצלחתי לשכנע אותו לתת לי ארוחה בחצי מחיר".
אמר הבעל שם טוב: "כמה חבל. את הברכה שלי למזל – מימשת באותה ארוחה"…
פעמים רבות במהלך חיינו מזמן עבורנו הקב"ה ברכה ענקית. הוא מבקש מאתנו: אנא מכם, אל תבזבזו זאת! תתרוממו! תגלו בתוככם עוד מעט תעצומות נפש! מיועד עבורכם עניין גדול ועצום! עוד עמידה קטנה בניסיון – ואינכם משערים לאן תגיעו…
מה חבל שיש שמבזבזים את העושר הזה עבור פרוטות!…
סיפר ראש ישיבת עטרת שלמה הגאון רבי שלום בער סורוצקין שליט"א
באותו עניין סיפר ראש ישיבת עטרת שלמה הגאון רבי שלום בער סורוצקין שליט"א מעשה מופלא:
יש לו תורם, עשיר גדול, ותמיד ציפה ממנו לתרומות גדולות יותר. הוא ידע כי אותו תורם זקוק לשתי ישועות: האחת – להיפקד בילדים לאחר שבמשך שנים רבות לא זכה להיפקד, והשניה – בעניין עסקיו. היה לו עסק גדול שלא הצליח והוא רצה למוכרו. החליט רבי שלום בער לפעול עבורו.
ניגש, אפוא, למרן שר התורה רבי חיים קניבסקי זצ"ל, סיפר על אותו יהודי שהוא אדם עם פוטנציאל גדול, ואפשר להוציא ממנו תרומות נכבדות עבור מוסדות 'עטרת שלמה', וביקש שהרב יברך אותו בילד ושימכור את העסק שלו.
אמר רבי חיים: "אני מברך". אך רבי שלום בער לא הסתפק בברכה בעל פה וביקש מרבי חיים לכתוב לו מכתב.
רבי חיים רשם מה שרשם, וכאשר הושיט את המכתב לרבי שלום בער – חשכו עיניו. במכתב כתב רבי חיים, שאם אותו יהודי יתרום למוסדות ארבע מיליון דולר, יהיה לו ילד בקרוב ממש והוא ימכור את העסק שלו.
ארבע מיליון!… הלא זה מחיר מופקע! – הרהר רבי שלום בער. הוא עצמו קיווה להוציא מאותו יהודי מיליון דולר, וגם זה היה מופקע בעיניו, אך ארבע מיליון ברור היה לו שלא יצליח להוציא.
הוא ביקש מרבי חיים לתקן את המכתב. אלא שרבי חיים סירב, ואמר: "כך הובילו משמיים את ידי לכתוב, ואין לשנות זאת".
מה עושים? – החליט רבי שלום בער ללכת אל מרן הרב שטיינמן לבקש ממנו לתקן את המכתב ולהחתים על המכתב החדש את רבי חיים. הלך וסיפר לרבי אהרן לייב, אך הוא התחייך ואמר: "כבר עשרים שנה אני עוקב אחרי רבי חיים, ומה שמובילים אותו משמיים מתקיים. אם הוא כתב ארבע – אתה לא משנה את המכתב!"
בלית ברירה שלח רבי שלום בער את המכתב כפי שהוא.
לא חלף זמן מה ואל המוסדות הגיעה תרומה בסך ארבעה מיליון דולר. תשעה וחצי חודשים לאחר מכן הודיע היהודי כי הוא חבק בן. השמחה היתה גדולה ועצומה. רבי שלום בער הגיע, כמובן, אל הברית, ואז אמר לו היהודי: "הברכה לגבי הילד התקיימה, אבל את הביזנעס ההוא לא הצלחתי למכור".
חזר ארצה ונכנס אל רבי חיים. סיפר לו כי התרומה הגיעה, הילד נולד, אך לגבי הביזנעס לא נראתה ישועה.
רבי חיים לא התבלבל ואמר: "הוא כבר מזמן מכר את זה".
ר' שלום בער לא פקפק לרגע. חזר אל אותו יהודי ואומר לו: "רבי חיים אומר שמכרת את העסק!"
"מה פתאום?" – הגיב היהודי.
חזר לרבי חיים, והוא בשלו: "כבר מזמן מכר את העסק"…
שאל רבי שלום בער את היהודי: "מה עשית בתקופה האחרונה עם העסק שלך? האם שינית משהו?"
סיפר לו היהודי: "משהו קטן עשיתי. מאחר והיו לי שם הרבה הפסדים, הכנסתי שותף גוי, והוא מפעיל חלק מן העסק בשבת כך שלא יעמוד ריק".
כששמע על כך רבי חיים אמר: "אם כך הוא מכר. הברכה הייתה שימכור, אך היה עליו לעמוד בעוד ניסיון קטן. מאחר ולא עמד בניסיון והלך על מהלך בדיעבד, הברכה שלי חלה על מכירת החלק לאותו גוי"…
הוא נעשה מלך על הסוס – במקום על עם שלם…
וסיפר כיצד בבחרותו בהיותו יתום גלמוד
יוסף הצדיק הצליח לעמוד בנסיונות האדירים הללו: הוא הצליח לשלוט שליטה מוחלטת ברגשותיו גם בעת שברח מבית פוטיפר, הוא הצליח להבחין ברגישויות בין אדם לחברו, והצליח להמליך את ה' גם ברגעי ניסיון – כעת הוא ראוי באמת ובתמים למלוכה.
באותה פרשה אנו מוצאים גם את יהודה שהודה "צדקה ממני". באותו דיון נכחו גם יעקב ויצחק, וכל אחיו השבטים הקדושים ראו אותו. לכאורה היה עליו לדאוג לשמור על כבוד המלוכה. בפוטנציאל הוא כבר נקרא מלך…
אך מה יעשה וכעת עליו להודות באמת?
נכון, כולם שומעים ורואים, והבושות עצומות ונוראות – אך את האמת צריך לומר!…
על כך אמר לו יעקב בעת שבירך את בניו: "אתה יודוך אחיך" (בראשית מט, ח) – אלמלא היית מודה, לא היית מקבל את המלוכה. רק משום שהצלחת לשלוט בעצמך, להתגבר על הניסיון הקשה ולהודות, אתה זוכה לקבל מלוכה לנצח נצחים.
אחרי הכל צריך לזכור כי המלוכה של יוסף במצרים הייתה עניין קטן. שכרו האמיתי מבואר בחז"ל על הפסוק: "הים ראה וינוס הירדן יסוב לאחור" – "אמר הקב"ה: ינוס מפני הנס" (ילקוט שמעוני תהילים קיד). הפעולה של יוסף, שהוא נס החוצה והתגבר בשל עניין קל של הכרת הטוב – הביאה לעם ישראל את הנס של קריעת ים סוף!
נזכור, כי בזוהר הקדוש מובא, שמי שאומר "אז ישיר" ורואה את עצמו כאילו הוא נמצא בים סוף – זוכה שנמחלים כל עוונותיו.
נמצא, שיוסף הביא לנו קריעת ים סוף ומחילת עוונות לדורות. מאותה פעולה קטנה, בה התגבר עוד קצת מעבר לטבעו – טמונה היתה ברכה לדורי דורות ולנצח נצחים.
מו"ר הגאון הגדול רבי פינחס שרייבר זצוק"ל היה מאותם דמויות שהיה קשה להוציא מהם סיפור, ובטח סיפור על עצמו, מאותם פעמים בודדות שהרב סיפר על עצמו היה זה בעת שמחת שבע ברכות אצל נכדתו (יחד עם סעודת פורים תשס"א) ישבו להם המחותנים החשובים מתוך שמחה של מצוה וסיפרו על דברים נשגבים שהתרחשו אצל אחד מזקני המשפחה זצ"ל שזכה לגילוי אליהו. בתוך הדברים אמר הרב זצוק"ל: "גילוי אליהו מהו? איני יודע. אך אני כן יודע מהו גילוי שכינה.
וסיפר כיצד בבחרותו בהיותו יתום גלמוד החלו אצלו קשיים בדיבור והיה חשש גדול שיש לו ממצא ממאיר, כשהלך לשאול את מרן החזו"א זי"ע, אמר לו מרן: "שב ותלמד" ואמנם הרופא הזהיר אותו שוב כי עליו לעשות את הניתוח, אחרת חייו בסכנה עצומה רח"ל. כשראה הרב כי הנושא קשה וטעון אחריות גדולה, הלך שוב לשאול בעצתו של מרן החזו"א זי"ע. אולם התשובה שנתן לו מרן החזו"א זי"ע חזרה על עצמה "שב ותלמד" ותו לא מידי, כששמע הרב את התשובה החליט שלא יסטה מכל שנאמר לו ימין ושמאל.
לאחר סדרי הישיבה נטל סטנדר וגמרא ועלה על גגה של הישיבה ולמד כל הלילה, שם על הגג חש שהוא נמצא הוא והקב"ה וכמובן הגמראל'ה האהובה עליו, ושם גם קיבל על עצמו שמעתה ילמד תמיד בקול וישמיע לאוזנו, בתחילה היו הכאבים עצומים, כל דיבור שהוציא מפיו עלה לו במאמצים נוראים, אבל לאחר זמן רפה הכאב והלך, ככל שעבר הזמן הרגיש איך הכאב חולף ועובר, עם בוקר לא חש בשום כאב.
עברו מאז קרוב לששים שנים, ב"ה לא חשתי יותר בכאב הזה. כאן ראיתי בחוש מה זה גילוי שכינה! סיים הרב זצוק"ל.
ואגב, יכולני להעיד כי עד סוף ימיו של הרב זצ"ל תמיד למד בקול, מתי שנכנסו לחדרו או לביתו שמעו את קולו מתנגן, אף פעם לא בשקט, כי קבלה זו קבלה.
נדמה כי מרן החזו"א קיפל בהוראותו את המציאות האלוקית, הקב"ה מייעד לאדם גדלות, הוא אמנם צועד בדרך לגדלות, אבל נדרשת ממנו לפעמים עוד משהו, עוד נקודה של מסירות, המסירות הזאת היא הכלי שבה יתמלא מאוצרו הטוב של השי"ת, למלאי של סייעתא דשמיא.
('להאיר' – בראשית)