מאת: הרב ישראל היימן
"אלה הם מועדי" (כ"ג, ב')
בחול המועד האחרון ביקרתי עם ילדי כמנהג בעלי בתים חשובים דפה, בלונה פארק שנפתח לקהל הרחב במחירים מוזלים, לכבוד המועד ולשמחת ליבם של הילדים, שיצאו בסיום היום מאושרים ושמחים, וכנראה גם לשמחת בעלי המקום, שלפי כמות האנשים שביקרו שם כנראה יצאו בסיום היום והמועד ברכוש גדול…
בתוך כל ההמולה רבתי ששררה שם, צד את תשומת ליבי אחד המבקרים, יהודי חביב בעל פנים עגלגלות וכרס משתפלת, שהתרוצץ שם עם עדת ילדים מיוזעים ונרגשים ובעיקר לחוצים מאד. בכניסה קיבל כל מבקר כרטיס עם זכות לעלות פעם אחת על כל מתקן. מיודעינו תיזז בין המבקרים והמתקנים כשהוא בודק בשבע עיניים שכל ילד אכן מימש את זכותו לעלות על כל מתקן, בשלב מסוים ניטש ויכוח בינו לבין אחד ממפעילי המתקנים, על מתקן מסוים שאחד מילדיו הקטנים לא יכול היה לעלות עליו מפאת גילו הצעיר, והוא דרש בתוקף לתת את הזכות הזו לאחד מהאחים, שיעלה פעם נוספת: "מה זאת אומרת אי אפשר, הרי שילמתי על הכרטיס שלו, ויש בו גם את הזכות של המתקן הזה, אם לא הוא, אז מישהו אחר!".
לאחר מכן, כשהוא מזיע ולחוץ, ערם בצורה פרוביזורית מסוכנת, את כוסות הברד שהיו כלולות בכרטיס על עגלת הילדים, ושמר בקנאות לכל ילד את הכוס שכמובן הייתה מליאה עד גדותיה, כי הרי מגיע לו כוס מליאה…
לא אלאה אתכם, כנראה שכבר תפסתם את העיקרון…
אני שישבתי בנינוחות, ונתתי לכל ילד ללכת ולהנות כאוות נפשו וכפי הבנתו, צפיתי מהצד ובשלב מסוים חשבתי לעצמי על כך שלפעמים גם אני או אנחנו נראים כך, מי לא מכיר את התכונה הזו של להיכנס לחדר האוכל, ולמלאות צלחת מליאה הרבה יותר ממה שקיבתנו יכולה להכיל, רק כי 'אם כבר יש אז למה לא?'… ועוד כהנה וכהנה דוגמאות.
מחשבותי המשיכו לנדוד לעוד כל מיני הזדמנויות, את חלקם אנחנו מנצלים בקנאות, אפילו שאין להם כל כך משמעות לגבינו אבל הרבה מהם אנחנו לא מנצלים בכלל. הרבה הזדמנויות 'מתפספסות' לנו בלי ניצול נכון, ובלי שאנו שמים לב לכך. מבלי משים הבנתי שדווקא יש מה ללמוד מהיהודי הזה, ומהרדיפה שלו לניצול כל מה שמגיע לו.
שמתי לב שיש הזדמנויות שניתנות לנו, ואנחנו אצים רצים לנצל אותן, לפעמים אפילו תוך כדי השתטות מסוימת, ויש הזדמנויות אותן אנחנו נוטים לאבד ממש בידיים…
הסיבה העיקרית שגורמת לאיבוד של ההזדמנויות מהסוג השני, היא הייאוש…
באיזשהו מקום בין "אהבה רבה" ל"רפאינו" אנחנו מחליטים שהתפילה הזו כבר אבודה, בע"ה במנחה נתחיל מחדש…
אי שם בין סוף סדר א' לאמצע סדר ב', אנחנו יכולים להחליט שהיום הזה הוא כבר 'גמור' מבחינתנו. מחר נתחיל מחדש.
זה יכול להיות הסדר, הזמן, היום, התפילה, השיעור או כל פרק זמן וכל שלב בעבודה הרוחנית שלנו, אם הוא התחיל קצת 'עקום' בעינינו, אנחנו נוטים למחוק אותו ולדפדף לפרק הבא.
וזהו פשוט חבל!!
כל בוקר אנחנו מקבלים כרטיס מאיתו יתברך עם זכויות, פעם אחת להשתמש בשחרית, ופעם אחת לעלות על מתקן סדר א', פעם אחת לטעום מהשיעור היומי, ופעם אחת להנות ממנחה… כך עד סוף היום. למעשה הכרטיס הזה הוא לא רק כל יום, אלא כל רגע ממש – אנחנו מקבלים משמים את הזכות לנצל את הרגע. השאלה היא אם אנחנו מנצלים רק את הזכויות בלונה פארק ובחדר האוכל, או גם את הזכויות הרוחניות של האוצרות הגדולים, לידם אנו מסתובבים כל רגע וכל שעה.
***
ימי ספירת העומר בהם אנו נמצאים מלמדים אותנו את היסוד החשוב והנפלא של "תמימות". המצווה היא לספור ממחרת הפסח ועד יום מתן תורה, אבל כל יום הוא נפרד, על כל יום – יש ברכה מחדש, מי שמפספס יום אחד, כבר נחסרת לו השלימות של ספירת העומר (אני כמובן לא נכנס כאן לנושא ההלכתי הרחב, אלא לרעיון העומד מאחורי הדברים).
יום או תפילה או סדר לא חייבים להיות מושלמים, אבל הם חייבים להיספר… גם אם נזכרת בעשר דקות האחרונות של הסדר, גם אם הִתְעשתָת רק ב'מודים' או ב'שים שלום', עדיין ניתן לממש משהו מהזכות הזו, זה אולי לא יהיה מושלם, אבל לא תאבד את הרצף.
אם נזכור את היסוד הזה של 'תמימות', ונראה לספור כל זכות וזכות, נזכה להגיע אל קבלת התורה של כל אחד ואחד, לראות בעינינו את הקולות ולהרגיש בעצמותנו את האש הגדולה.