הסיפור שלפנינו סופר מפי אחד מגדולי פוסקי דורנו, הגאון הגדול רבי משה שאול קליין שליט"א, והוא טומן בחובו מסר נוקב וחשוב, אשר בבחינת 'והחי יתן אל לבו', יש בו כדי לחזק כל יהודי באשר הוא באחד משלשת העמודים שעליהם העולם עומד, הלא הוא עמוד התפילה.
הידיעה על פטירתו של ר' צבי הירש הכתה בתדהמה את כל בני משפחתו ואוהביו. למרות גילו המבוגר, ר' צבי הירש היה יהודי פעיל ושופע חיים אשר רבים נהנו ממנו עצה ותושייה, ודבר פטירתו הפתאומית היכה כרעם ביום בהיר.
רבים היו הצועדים אחר מיטתו, ולא בכדי, שכן כולם הכירוהו ואהבוהו. ר' צבי הירש היה הרוח החיה בכל ענין שבקדושה. תדיר היו מחשבותיו נתונות לחיזוק והאדרת ענינים רוחניים שהשעה נצרכת להם. מוחו היה הוגה ללא הרף רעיונות חדשים, כאלו שיש בהם כדי לעורר את הציבור ולהוסיף ולהרבות חיילים לתורה וליראה.
דמותו הנלבבת היתה אהובה על כל רואיו. אישיותו הנדירה שילבה נחישות והשקפה בהירה, לצד נעימות ודרכי נועם, ומתוך כך פעילותו הנמרצת, אף שלעיתים נגעה בנושאים כואבים, היתה מתקבלת מבלי לעורר התנגדות טבעית. ר' צבי הירש ניחן בלשון לימודים ובשפה עשירה: בשיחותיו עם צעירים ידע לברר היטב את מילותיו ולהשתמש במילים המתאימות ביותר, כאלו שתמשוכנה את הלבבות לכיוון החיובי. לעומת זאת, בשיחותיו עם מבוגרים היה משתמש באימרות חז"ל ובדברי רבותינו שהיו שגורים על לשונו, באמצעותם היה מעורר רגשות כבויים ורדומים למען הנושא שביקש לחזק. הנושא שהיה חביב במיוחד על ר' צבי הירש היה נושא התפילה. בכל מעמד שנקלע בדרכו הוא השתדל לעורר על חובת קיום מצוות התפילה כדבעי, ופעילותו נשאה פירות לתפארת.
עם פטירתו שחו הכל על אודות צוואתו המיוחדת. לא, לא אותה צוואה מרטיטה שחלק ממנה הוקרא במעמד הלוויה, כי אם דוקא זו שלא הוקראה. שמועה מבוססת טענה כי ר' צבי הירש כתב צוואה נוספת, אותה הטמין במקום סתר שהיה ידוע רק לאיש אחד, אדם שהיה נאמן עליו ביותר, והוא הורה בתוקף שלא לפתחה אלא לאחר עבור שנה מפטירתו.
ילדיו, שהיו מסוקרנים מאוד לדעת מהו המסר שהותיר להם אביהם, נאלצו להמתין בסבלנות עד לעבור שנה ממועד הפטירה, או אז עתידים היו לקבל מאת אותו נאמן את הגישה לצוואה המסקרנת, וכך סוף סוף יוסר הלוט מעל התעלומה שהטרידה את מנוחתם במשך שנה שלמה.
בין לבין 'רצו' לא מעט השערות בנוגע למהותה של הצוואה. השמועות נעו בין סיפור על נכס עלום ומניב רווחים שרכש האב אי שם לפני כמה עשורים ואוטוטו מגיע מועד מימושו שעשוי להפיק ליורשים רווח משמעותי, לבין ידיעה מרעישה הקשורה לתולדות המשפחה.
היו שטענו בתוקף כי מסתבר שהאב מבקש לעורר את ילדיו לחיזוק כלשהו באחד מהנושאים שהיו קרובים לליבו ואותם עמל לחזק במשך כל ימי חייו בקרב משפחתו ומכיריו. יהיה איך שיהיה הכל נאלצו להמתין בסבלנות עד שיגיע הרגע והצוואה תיפתח, או אז תבוא התעלומה לידי פתרון.
שנה חלפה מפטירת האב, במהלכה קיימו ילדיו את כל מנהגי האבלות ופעלו ככל יכולתם לטובת נשמת אביהם, הן בגישתם לעלות כשלוחי ציבור בכל שלוש התפילות, כשלשם כך הם מרגילים את עצמם לבוא לתפילה מוקדם כדי שיוכלו לגשת בזמן לעמוד, והן בלימוד משניות שבועי במשך כל שנת האבל שבמהלכו סיימו האחים יחדיו ללמוד ש"ס משניות שלם לעילוי נשמת אביהם הדגול.
בסיום השנה, לאחר שבני המשפחה עלו לקבר האב כנהוג, נערך סיום משניות רבתי בהשתתפות כל צאצאיו וקרוביו של ר' צבי הירש. ההתרגשות היתה בשיאה, הן מחמת עצם המעמד שבו העלה זכרו הבלתי נשכח של האב הדגול, הן בשל סיום הש"ס שנערך במהלכו, והן מפאת הידיעה על התעלומה שעומדת סוף סוף להיפתר.
בשעה היעודה נאספו ובאו כל קרוביו של ר' צבי הירש לסעודת המצוה שנערכה באולם מכובד. בשיאו של האירוע נקרא לבמה אותו יהודי נאמן שבמשך כל השנה שמר בקפדנות על הפיקדון שהופקד בידו מאת רבי צבי הירש המנוח. האיש אחז בידו מעטפה קטנה, דבר שרק העצים את התעלומה, כך שהעיניים כולן היו נשואות אליו, והאוזניים היו כרויות לשמוע את דבריו.
בחרדת קודש פתח האיש את מעטפת התעלומה, ולהפתעת כולם נשר מתוכה פתק 'ממו' קטן וצבעוני. כולם היו מסוקרנים לשמוע מה כתוב בו: מתברר שהצוואה המסקרנת הכילה בתוכה שני משפטים בלבד, והנאמן החל להקריאם:
"בניי היקרים, לאחר שנה שבה התפללתם לפני העמוד, זכיתם לחוות את התחושה המיוחדת של תפילה הנאמרת בשלמות, מ'מה טובו' ועד אחרי 'עלינו', ללא הפסקה. מבקש אני מכם, אנא, המשיכו בכך גם לאחר תום השנה, ועד לסוף חייכם הקפידו לבוא לתפילה בזמן ולשהות בבית הכנסת עד סיומה".
הנאמן סיים להקריא את הצוואה ושתיקה כבדה השתררה באולם. כן, התברר שהאב הנערץ אכן ביקש בחכמתו לנצל את הרגעים המכוננים הללו כדי לעוררם ולחזקם בדברים העומדים ברומו של עולם, ולבקשם להמשיך בחיזוק המתבקש גם לאחר תום התקופה שבה היו מחויבים בכך מתוקף שנת האבל.
האירוע הסתיים, אך רשמו נחקק בלבבות המשתתפים בו לנצח. המסר שביקש הנפטר הדגול להנחיל לא יישכח מקרב המשתתפים עד סוף ימיהם, וכפי שהיטיב להגדירו אחד מבניו של הנפטר:
"לתפילה יש התחלה ויש סוף. תפילה שמגיעים אליה באיחור או יוצאים ממנה לפני סיומה היא תפילה חסרה. פשוטו כמשמעו".
(גיליון 'וכל מאמינים', ע"פ 'לרומם')