להלן סיפור שמעובד מתוך העלון 'מתיקות הפרשה'. ניתן ללמוד ממנו כי מוויתורים לא מפסידים לעולם. להלן הסיפור מפי בעל המעשה:
כדרכם של זוגות רבים, גם אנחנו גרנו בירושלים עיר הקודש אחרי הנישואים שלנו. אני למדתי בכולל ב"ה ואשתי עבדה בגן ילדים שעבדה בו קודם החתונה. היינו קרובים להורים והכל היה נפלא. אחרי שנה נולד לנו בן ב"ה. ההוצאות גדלו. יחידת הדיור שבה התגוררנו נהיתה קטנה עוד יותר. הֵּ בנו שאנחנו מוכרחים לעבור דירה.
ביררנו על דירות וראינו שהמחירים עלו מאוד. הֵּ בנו שכדי לא לשקוע בחובות ולחצים מיותרים, ניאָ לץ לעבור לגור באחד הפרוורים בפרויקט שזה עתה נגמרה בנייתו. לא היה קל לעזוב כולל, עבודה, חברה ולעבור למקום חדש לגמרי, אבל שמחנו מאוד שאנחנו זוכים לעבור לדירה רחבת ידיים בארץ הקודש במקום תורני.
לאט לאט התרגלנו למקום. אני מצאתי כולל ב"ה, אבל אשתי לא מצאה עבודה קבועה אלא כממלאת מקום. בכל חודש הרגשנו את השגחת ה' עלינו. בוקר אחד אנחנו קמים לקול מהלמות של פטישים וקדיחות חזקות. הבנו שהשכן מעלינו מרחיב את דירתו.
אני הזדרזתי לצאת לתפילה ולכולל, אבל אשתי שבאותה תקופה לא היתה לה עבודה נאלצה לשהות בדירה לצד קולות בניה חזקים מאוד שהפריעו לשלוותה. כשחזרתי בצהריים ראיתי שכל חדר המדרגות מלא אבק. בימים שאחרי, גיליתי עד כמה לא נוח לחיות ליד אתר בניה. המרפסת שלי התמלאה אבק ולכלוך. החלונות בבית היו סגורים. הרעש הפריע בצהריים לנוח. הפועלים הישמעאלים צעקו בקולי קולות והשאירו אחריהם בלגן.
השכן מלמעלה עבר דירה למקום אחר לרגל השיפוצים ואני הרגשתי חסר אונים. רציתי להטיח בו על ההפקרות של הפועלים שלו, על הבלגן ועל חוסר ההתחשבות, אבל הוא לא ענה לי לטלפונים.
בוקר אחד קראתי מעשה על אחד מגדולי ישראל שבזמן ששיפצו בבניין שלו – למרות שהוא היה מבוגר והבניה בוודאי הפריעה לו, הוא עלה לבית של השכן ואמר לו: "אני כל כך שמח שאתם מרחיבים. בוודאי הבית שלכם מבולגן, והילדים לא מוצאים את עצמם. אם תרצו, תוכלו לשלוח את הילדים אלינו –בשמחה רבה".
קראתי את הסיפור והתפעלתי מהמידות הטובות. קיבלתי על עצמי להתחזק בויתור ואצילות. דנתי את השכן לכף זכות, שהוא טרוד מאוד בבניה ואין לו זמן להתעסק עם כל עוגמת הנפש שיש לשכנים שלו. בעודי מהרהר, אני מבחין לפתע בשכן שהגיע לבניין. הרגשתי איך ה' הקדים רפואה למכה ונתן לי כוחות לעמוד בניסיון.
ניגשתי אליו במאור פנים ואמרתי לו: "אני כל כך שמח שאתה מרחיב את דירתך. בוודאי זה לא קל. אני מברך אותך בהמון הצלחה, שתוכל לגדל בבית המרחב דורות ישרים". הרגשתי שהמילים שיצאו מפי היו כמים קרים על נפשו העייפה והעמוסה. הוא סיפר לי שהם עברו לגור אצל ההורים שלו למשך תקופת השיפוץ. הם מצטופפים שם ולא כל כך מוצאים את עצמם ואת חפציהם. גם הבניה מתארכת קצת והם לא נערכו לכך כראוי.
הוא אמר לי שהוא מודע לעוגמת נפש שהשכנים סובלים. הוא ממש מתנצל על כך. אמרתי לו שאנחנו מאוד שמחים בבניה שלו וזה מאפיל על עוגמת הנפש. הוא הודה לי מקרב לב. עליתי לבית וסיפרתי לאשתי את מה שהיה. היא שמחה מאוד. היא אמרה: "ב"ה שזכינו לעמוד בניסיון ולא לריב, אלא אדרבה לשמוח בהצלחת השכן גם כשזה על חשבוננו".
הבניה הסתימה ב"ה והסדר שב על כנו. ערב אחד אני יושב עם בני ביתי. אנחנו מודים לקב"ה על כל הטוב שנתן לנו: על הילדים, על הדירה ועוד טובות. למחרת היינו צריכים להעביר שכר דירה ולא היה לנו כסף. ביקשנו מה' שישלח לנו ישועה ושתהיה לנו הכנסה מסודרת יחד עם הכנסה קבועה שנזכור תמיד שה' זן ומפרנס ונהיה קשורים אליו תמיד.
עודנו מדברים והנה נקישות בדלת. פתחתי את הדלת. השכן מלמעלה ניצב מולי. הוא ביקש לשוחח איתי. הוא אמר לי: "אתה לא יודע איך החייתָ את נפשי באותו בוקר. הייתי כל כך מבולבל ואתה במילים הטובות שאמרת לי ישבתָ את דעתי. אני יודע שהיתה לכם עוגמת נפש גדולה בזמן הבניה ואני רוצה לפצות אתכם".
הוא הגיש לי מעטפה שבתוכה היו חמשת אלפים שקלים ואמר לי: "זה מגיע לך בצדק. אנא קח את תשורתי". אמרתי לו שאין צורך, אבל הוא היה נחוש בדעתו שאקח. הסכום הספיק לי לתשלום על הדירה ולשאר ההוצאות שהיו לי.
הסיפור לא הסתיים בכך. אשתו היתה מעורבת ברשת גנים. יומיים לאחר מכן היא פנתה לאשתי ואמרה שהיא כל כך התפעלה מהמידות האצילות שלה. היא המליצה בחום למנהלת הרשת לקחת אותה להיות גננת באחד הגנים. כיום אשתי עובדת באותו גן בעבודה קבועה ומוצלחת ב"ה. הרגשתי על בשָרי כמה נכונים דברי הצדיקים, שמויתור לעולם לא מפסידים ואדרבה מרווחים בכפל כפליים.
(פניני עין חמד)