חיוב מיתה בעוון אי נשיאה בעול
"וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ" (ד, ד)
הבל היה קודש קדשים, הוא הביא מנחה לה' מן המובחר שבמובחר – "מבכורות צאנו מחלביהם", והתורה מעידה שמנחתו היתה רצויה לפני ה' – "וישע ה' אל הבל ואל מנחתו". ומדוע אפוא נגזרה עליו מיתה?
אומר ה"כלי יקר", שהסיבה שנגזרה עליו מיתה היא, משום שהוא לא התעורר מעצמו להביא את הקרבנות, וכמו שמשמע מן הכתוב: "והבל הביא גם הוא", דהיינו, שראה את קין מביא את קרבנו ועשה כמוהו.
אך הטעם הזה קשה, וכי בגלל שאדם אינו מתעורר מעצמו אלא לומד מן הזולת הוא מתחייב מיתה?
אומר רבי אליהו ברוך פינקל, כי המושגים של קין והבל היו אחרים לגמרי מהמושגים שלנו. קין והבל היו בפלטרין של מלך, הם היו בבריאת העולם, חיו בעולם שלם ומתוקן. בעולם כזה, התביעה על האדם גדולה הרבה יותר, וגם על דברים דקים שבדקים מתחייבים מיתה.
והוא מוסיף ומביא פירוש בשם האר"י ז"ל שהביא בשם הזוהר הקדוש, שהסיבה שהבל התחייב מיתה היא משום שהוא התרומם על ידי הקרבן למעלה נשגבה כל כך, עד שהוא הציץ בכבודו של הקב"ה, ומצאנו שמתחייבים על כך מיתה.
והוא מביא הסבר נוסף בשם גורי האר"י ז"ל: התביעה על הבל היתה על כך שהוא ראה שפניו של קין נפולים מכך שה' שעה אל מנחתו של הבל ולא שעה אל מנחתו של קין, וכפי שמעידה התורה: "ויחר לקין מאד ויפלו פניו", אך הבל העלים עינו מצערו של אחיו ולא שאל אותו למה נפלו פניך. אתה רואה את אחיך שרוי בצער, איך אתה יכול להתעלם מצערו? מדוע אתה לא מנסה להקל עליו?
צא ולמד ממידותיו של מקום. לאחר שהבל נרצח על ידי קין, הקב"ה פונה אל קין, ומה היתה השאלה הראשונה ששואל אותו? הוא לא שואל אותו מדוע רצחת את גדול הדור, אלא שואל אותו: "למה חרה לך ולמה נפלו פניך". רק לאחר מכן הוא מדבר אתו על מעשה הרציחה.
הבל לא נשא בעול עם חברו, ועל הפגם הזה שבמידות הוא התחייב מיתה!
ואכן, מצאנו שמתחייבים מיתה על פגם במידות טובות, שהרי זה היה עוונם של עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא, "שלא נהגו כבוד זה בזה" (יבמות סב ע"ב).
אתם צריכים לקומם ולהעמיד את העולם אחריכם, ואם אין לכם שלמות המידות – אין לכם זכות קיום!
בספר "רמתיים צופים" על התנא דבי אליהו, הביא בשם הרבי רבי בונים מפשיסחא זצ"ל, שאם אדם מקבל את חברו בסבר פנים יפות, באותו יום עסקיו מצליחים.
אתה מחפש סגולות להצלחה בעסקים? הנה! תאיר פנים לזולת. מגיע אדם זר לבית כנסת, תאיר לו פנים, תקבל אותו בסבר פנים יפות. אם תעשה כן, תראה את עסקיך מצליחים.
יהודי מארצות הברית עלה לארץ ישראל והתיישב בשכונת בית וגן בירושלים. אברך מהשכונה קיבל את פניו במאור פנים והביא לו רשימה של כל בתי הכנסת בבית וגן, פירוט של המניינים והשיעורים בכל בית כנסת, זמני התפילות והשיעורים.
היהודי התפעל מאוד מקבלת הפנים המיוחדת הזו. הוא הגיע מרחוק, המקום זר לו, הוא לא מכיר את השכונה, והנה טורחים כל כך עבורו כדי לסייע לו למצוא את בית הכנסת ואת שיעורי התורה המתאימים לו.
חלף זמן, ולאט לאט היהודי הסתגל לשכונה. לימים, בנו של אותו אברך חלה ל"ע, והיה צריך להטיס אותו לארצות הברית. עסקנים מהשכונה אספו כסף למימון ההוצאות הרפואיות הגדולות, אך עדיין היה חסר סכום כסף רציני.
ואז נודע הדבר לאותו יהודי. בלי אומר ודברים הוא יצר קשר עם העסקנים ונטל על עצמו להשלים את מלוא הסכום החסר.
כאשר האברך הזה קיבל את פניו של התושב החדש בהושטת עזרה, הוא, כמובן, עשה זאת לשם שמים ולא חשב על איזו תועלת אישית שתצמח לו. אבל זה שכרה של הסברת פנים לזולת! הוא האיר פנים לזולת, ומידה כנגד מידה ה' האיר לו פנים.
רבי חיים ברים זצ"ל היה אומר: הבקשה הגדולה ביותר שעם ישראל מבקשים מהקב"ה היא הבקשה בברכת המזון שבה אנחנו אומרים "הרחמן הוא יתפאר בנו לנצח נצחים". מתי ה' מתפאר? "ישמח ה' במעשיו" (תהלים קד, לא). ונאמר (דברי הימים א טז, כז): "עוז וחדוה במקומו", כשהקב"ה במקום שלו – תמיד יש רק שמחה.
אומר ה"כלי יקר": בסוף הפרשה נאמר (ו, ה-ו): "וירא ה' כי רעה רבת האדם… ויתעצב אל לבו". לא מצינו ביטוי חריף כזה בשום מקום אחר. הקב"ה הוא מקור השמחה בעולם, ומתי היתה עצבות לפניו? כשהדור מושחת במידות, כשאין הארת פנים זה לזה.
בסוף תפילת שמונה-עשרה אנו אומרים: "שים שלום טובה וברכה… וברכנו אבינו כולנו יחד באור פניך כי באור פניך נתת לנו תורה וחיים אהבה וחסד צדקה ורחמים ברכה ושלום". רשימה ארוכה של כל סוגי הברכות. ומתי זוכים לכל זה? כשיש הארת פנים.
שאלו את מרן הגאון רבי חיים קניבסקי זצ"ל: היכן מתפללים על שידוכים? והשיב: בברכת כהנים – "יאר ה' פניו אליך ויחנך". כאשר יש הארת פנים של הקב"ה, הוא יתן לך חן, וכך יבוא השידוך. ובמה הכל תלוי? במה תלוי כל הבית שיקימו אחר כך? בהארת פנים.
(רבי גואל אלקריף שליט"א – שש באמרתך בראשית)