כאשר נאלצה 'ישיבת השרון' – אחת הישיבות הראשונות שהוקמו ביישוב החדש בלב הרצליה, ישיבה שעוד נוסדה בצל כנפיו הסוככות של מרן החזון איש זצוק"ל – לסגור את שעריה, עברו על מנהלה הר"ר בן ציון מובשוביץ הרפתקאות שונות. פעם אחת, מספר נכדו, היתה לסבא עוגמת נפש גדולה מאוד אשר טרדה את מנוחתו. נכנס ובא אל שר התורה מרן הגר"ח קנייבסקי שליט"א, לשם הגיע תדירות ותמיד התקבל בחביבות יתירה. "תשכח מזה", השיב מרן שליט"א, והשואל לא הבין איך ניתן לשכוח כזו עוגמת נפש. "תשכח מזה", חזר מרן שליט"א ואמר, והשואל עדיין לא הבין.
תוך כדי כך הוכנס למקום אדם ישוב בכיסא גלגלים וביקש ברכה וקיבל. לפתע התקרבה הרבנית עליה השלום ושאלה את האיש: "אתה שומר שבת?" השיב מה שהשיב, אך המשמעות הברורה היתה: לא. "מניח תפילין?" השיב מה שהשיב, אך המשמעות הברורה היתה: לא.
"מדוע?" שאל מרן שליט"א.
"אני קראי", השיב האיש.
תיכף שיצאו המילים מפיו התאדמו פניו של מרן שליט"א בכעס והוא גער באיש: "שיקרת אותי, אני לוקח את הברכה בחזרה", ולא רצה לראותו. אבל הקראי התעקש שלא לעזוב את החדר. קראי, קראי, אבל שהברכות מצויות בתורה שבעל-פה, זאת אף הוא יודע…
ניגש אליו סבא ובמילים רכות השתדל להוציא אותו החוצה. כיוון שחזר סבא אל החדר מצא את מרן שליט"א יושב ולומד בשלווה כביכול לא אירע דבר. הוא היה כל כך שקוע בסוגיה עד שסבא נאלץ להמתין עד שיבחין בו.
חלפו להן דקות ארוכות, מרן שליט"א הבחין בהרב מובשוביץ והפטיר: "עכשיו אתה כבר מבין מה פירוש 'תשכח מזה'? אם הייתי לוקח ללב כל מה שקורה פה, איך הייתי יכול ללמוד? העצה היחידה היא 'תשכח מזה'"…
וסיפר סבא, שבשעה שכעס מרן שליט"א על הקראי זה היה ממש בתוקף, עד כדי כך שמעולם לא ראה אותו כך. אך ברגע כמימרא שקע בסוגיה בשלווה באופן שאף לא הבחין בו חוזר לחדר.
(מוסף שבת קודש של יתד נאמן, נשלח ע"י נכדו אשר וייס מבני ברק)