אליעזר (לייזר) רוט
ימי בין הזמנים מתקרבים בצעדי ענק, ורבבות אלפי בחורי החמד, תלמידי הישיבות הקדושות, שבים לבתיהם לנפוש מעמלם, עמל התורה, ולאגור כוחות מחודשים לקראת זמן 'אלול' הבא עלינו לטובה.
מטבע הדברים, כשאדם יוצא מהמסגרת הקבועה שלו, העקרונות שלו וההרגלים שלו עומדים למבחן. אם במהלך השנה מבחינתו אין בכלל מקום לשאלה אם הוא יאמר קריאת שמע בזמנה או חלילה יבטל מצוות עשה מן התורה. אבל כשמגיעים ימים של יציאה מהשגרה, זה כבר הופך למאבק יומיומי…
חושבני שאין צורך ולבאר אודות הניסיונות הבאים בימי בין הזמנים, והדברים ברורים גלויים וידועים לכל מי שעיניו בראשו ושלא מסיט את מבטו מלהתבונן בנגעי עצמו.
אבל מאחר ואנו מצויים תחת הרושם העז של ימי בין המצרים והאבלות על חורבן בית תפארתנו, אני רוצה לחדד את הנקודה הזאת, שכדאי לזכור כשמגיעים ימי בין הזמנים.
הגמרא במסכת סנהדרין דף צו, אומרת דבר נורא ואיום. הגמרא מתארת שם באריכות את הפעולות של נבוזראדן רב הטבחים, האיש שהחריב את בית המקדש ושרף את היכל ה', אין ספק שהוא עשה את אחת העוולות הגדולות בהיסטוריה בכמות הרציחות שרצח ועולה על כולנה החרבת בית המקדש.
עד היום, אלפיים שנה אחרי, אנחנו עדיין מתאבלים ומקוננים מרה על אותו חורבן. זה הרי דבר נורא ואיום, לא היה בהיסטוריה כזה פשע שנצרב בזיכרון התודעה של אומה שלמה, המתאבלת על האסון הנורא הזה במשך אלפיים שנה, אנשים לא מסתפרים, לא מתחתנים, לא מתרחצים, לא קונים בגדים חדשים, במשך שבועות שלמים מדי שנה, וכל זאת בגלל הפשעים הנוראיים של נובזראדן.
מספרת הגמרא, שאחרי שהוא החריב את בית המקדש, גבהה דעתו. הוא התגאה במעשיו… אתם יודעים מי אני? אני נבוזראדן, האיש שהצליח להחריב את בית המקדש, תל תלפיות, אותו בית מקדש שבו נעשו עשרה ניסים בקביעות – הוא לא הצליח לעמוד בפני…
אומרת הגמרא: "נפקא בת קלא ואמרה ליה עמא קטילא קטלת היכלא קליא קלית קימחא טחינא טחינת".
בלשון הקודש: יצאה בת קול ואמרה לו, לנבוזראדן, עם הרוג הרגת! היכל שרוף שרפת! קמח טחון טחנת!
אתה לא עשית כלום! אתה כמו אותו שוטה מהסיפור הידוע של המגיד רבי שלום שבדרון שמספר על האיש שעמד בכניסה לירושלים ו'כיוון את התנועה', במשך שנים, עד שהתברר לו שמעל הראש שלו יש מערכת רמזורים, ואף אחד מהנהגים לא מסתכל עליו בכלל.
גם נבוזראדן הוא הרים את היד כדי להכות בשער שממילא עמד ליפול. הוא הדליק אש כדי לשרוף את הבית שממילא היה עולה באש באותו רגע בדיוק. המעשים של נבוזראדן לא חוללו שום שינוי! כלום! אם הוא לא היה נולד בכלל, זה לא היה משנה שום דבר בהיסטוריה של עם ישראל. הוא סתם שוטה שעמד שם בדיוק בזמן כי האירועים היו צריכים להתנהל…
לעומת זאת, בחור שהולך בימי בין הזמנים לטיול, וברגע של ניסיון לא מצליח להתגבר על עצמו ונכשל, הוא באותו זמן פוגם בעולמות העליונים, הוא מחריב ומקלקל עולמות שלמים. כך מובא בספרים הקדושים. אלו דיבורים חריפים, ולא באנו לכאן כדי להטיף ולעשות לציבור 'מרה שחורה', אלא רק כדי לתת לעצמנו תזכורת קטנה לפני ימי בין הזמנים, שנדע כמה חשובים המעשים שלנו בשמים, וכמה אנחנו יכולים ברגע אחד לבנות עולמות נצח, או להיפך חס וחלילה.
בכלל לא שאלה…
כשמדברים על 'בין הזמנים', איני יכול שלא להיזכר בסיפור הנפלא שאירע עם יהודי אחד שבא לפני מרן החזון איש, ובפיו שאלה מאוד קשה. הוא היה אברך כולל משכמו ומעלה, אדם עם גישה מאוד מיוחדת לאנשים, יש לו יכולת לכבוש לבבות ולסלול מסילות ללב שומעיו, לצערו הוא נאלץ לעזוב את הכולל ולשלוח ידו בעסקי פרנסה, וכעת הוצעו בפני שתי הצעות מאוד חשובות.
הצעה אחת שהוגשה לפתחו היתה להתמנות לתפקיד בכיר ברבנות הראשית. הימים היו ימי הבראשית של המדינה, והוצע לו להתמנות לאחראי על מחלקת הכשרות. הוא, בכישוריו וביכולותיו הגבוהות, התבקש להשתלט על כל המערך הזה שאז עוד היה בחיתוליו, למסד אותו, לקבוע נהלים וסדרי עבודה, ולהעמיד את הכשרות בארץ ישראל על תילה.
מנגד, הוצעה לו משרד הרבה פחות נוצצת, אבל גם היא משרה חשובה מאוד: להיות משגיח בישיבה קטנה…
ההתלבטות שלו לא היתה גדולה. הרי ברור שכשרות של כל יהודי ארץ ישראל חשובה יותר מלהיות משגיח בישיבה אחת בודדת. לא כך? מה גם שכאן מדובר בבחורים שממילא לומדים בישיבה, ואם לא הוא, יהיה משגיח אחר שיעשה את העבודה כראוי. לעומת זאת, נושא הכשרות מקרטע, כבר כמה שנים שמנסים לסדר את העניינים השונים, ומחפשים איש ניהול מוצלח שיעמיד את הכשרות על תילה.
לא זו אף זו, הרי מרן החזון איש השקיע את כל כולו בנושא הכשרות. הוא היה מזוהה מאוד עם כל הנושא של המצוות התלויות בארץ, תרומות ומעשרות, חלה, ערלה, שביעית, נטע רבעי. הרי ברור שהחזון איש יעדיף את התחום הזה.
אבל לגודל הפתעתו של השואל, אצל החזון איש השאלה לא היתה כל כך פשוטה. החזון איש אמר שהוא חייב לברר איזה פרט אחד לפני שהוא עונה לשאלה הזאת. ומה היה אותו פרט?
"אמור נא", פנה החזון איש אל השואל, "האם לפי דעתך, אתה תהיה משגיח בעל השפעה על הבחורים? אתה תוכל לגרום לפחות לבחור אחד מהישיבה ללמוד גם בימי בין הזמנים, כשהוא אינו תחת השגחתך? האם על ידי השיחות שלך אתה חושב שתמצא מסילות ללבו של אחד הבחורים שיעשה זאת???
נענה אותו יהודי ואמר שהוא חושב שעם כושר ההסברה והיכולות הרטוריות שלו, הוא די בטוח שהוא יצליח לגרום ליותר מבחור אחד ללמוד בבין הזמנים. אולי לשני בחורים אולי חמישה, זה תלוי כמובן מי יהיו הבחורים הללו, אבל כן, בוודאי שלפחות על בחור אחד יוכל להשפיע בצורה כזאת שהבחור ילמד גם בימי בין הזמנים…
נהרו פניו של החזון איש והוא השיב לאותו יהודי" "אם כך אתה צודק, באמת אין כאן שאלה בכלל. בוודאי שאתה צריך לקבל על עצמך את המשרה בישיבה ולהיות המשגיח. בחור אחד שילמד גם בבין הזמנים, זה יותר חשוב מהכל!!!".
והאמת, שהלימוד בימי בין הזמנים, במידת מה, הוא חושב הרבה יותר מהלימוד בזמן עצמו, כי כשבחור לומד בלי שיש עליו עול של משגיח וישיבה, בלי שהוא נתון תחת לחץ חברתי, אלא לומד כי הוא רוצה ללמוד תורה, כי הוא נהנה ללמוד תורה ובגלל שהוא מפחד להתרחק מהתורה הקדושה – הלימוד הזה הוא לימוד חשוב מאין כמוהו, ואולי לכך כיוונו באמת דבריו של מרן החזון איש. הרעיון הוא לא רק שהבחור ילמד בזמן שיש פחות אנשים שלומדים, אלא שהבחור ילמד בזמן שאף אחד לא מכריח אותו, זה כשלעצמו שווה הון תועפות, כי זה בעצם פרט המלמד על הכלל, אם אתה לומד בזמנים המועטים שבהם אתה לא חייב ללמוד, זה מראה שגם כשאתה כן חייב, ושיש עליך לחץ חברתי וכדו', אתה לומד לא רק בגלל הלחץ והחיוב, אלא בגלל שאתה רוצה להיות קשור אל הקדוש ברוך הוא ואל התורה הקדושה.
כיצד מחלקין
מעבר לאמור, גם הנקודה הזאת של הלימוד בזמן שיש פחות לומדי תורה, חשוב מאוד. וראינו שמובא בספרים שיש עניין ללמוד דווקא במסכתות שלא מרבים ללמוד בהן ובזמנים שלא מרבים ללמוד בהם. ידוע המעשה עם אביו של ה'אבני נזר' מסוכטשוב זצ"ל, שזכה לבן גדול כזה, בזכות שפעם עסק בתורה ביום הפורים בזמן שלא היה אף אחד נוסף שלמד, ובזכות כך זכה לבן שהאיר את העולם בתורתו ובקדושתו.
והאמת שההיגיון בזה מאוד פשוט ומאוד ברור, כי הרי הגמרא אומרת שכל העולם כולו אינו ניזון אלא בשביל חנינא בני. כלומר, כל הקיום של העולם הוא בזכות לומדי התורה, וככל שמספר הלומדים קטן יותר, כך כל אחד מאלו שכן לומדים, מחזיק באותו רגע נתח גדול יותר מהקיום של כדור הארץ, על כתפיו.
פעם שאלו קונדיטור מאוד מוכשר, איך הוא מחלק את העוגה… "ביקשו ממך להכין עוגה עגולה ליום הולדת, הכנת עוגה לתפארת, קומות על גבי קומות, קרם פטיסייר משולב עם קרם צ'יבטו, הוא בוזק פלחי אוכמניות עם נגיעות אננס הודי משובח ועליהם ציפוי שוקלד בלגי מומס עם גבשישי סוכר מעורבבים באגוזי ברזיל טחונים בריחיים מאבן גיר מסורתית.
"הכנת את העוגה הכי מפוארת והכי יוקרתית. לאחר מכן החלפת את הבגדים למדי קונדיטור חדשים ומבהיקים והגעת למסיבת יום הולדת סולידית ויוקרתית עם מספר מוזמנים מצומצם.
"לכמה חלקים תחלק את העוגה הנפלאה שלך??? כמה פרוסות אתה מוציא מהעוגה???".
הקונדיטור חוכך בדעתו לפני שיענה את התשובה המפתיעה שלו… "זה תלוי", הוא יגיד כדי לייצר מתח בקהל.
ואז הוא מפיל את הפצצה…
"זה תלוי כמה אנשים משתתפים במסיבה".
"אם במסיבה יש שמונה אנשים, אני אפרוס את העוגה לשמיניות, אם במסיבה יש 16, הפרוסות תהיינה דקות יותר, ואם יש רק ארבעה, העוגה תתחלק לארבעה רבעים…".
ובכן, ברור שלא צריכים ללמוד 12 שנה בבית ספר למצוינות קולינרית כדי לדעת שאפשר לחלק את העוגה בהתאם למספר המשתתפים במסיבת יום ההולדת.
אבל זאת רק משל לעניין שדיברנו עליו. אם מספר הלומדים פוחת בימי בין הזמנים, זה בדיוק הזמן הטוב ביותר להרבות בלימוד תורה, כי אתה מרוויח ברגע אחד זכויות עצומות בקיום העולם, מה שבאמצע הזמן אתה צריך להתאמץ במשך מספר שבועות כדי להגיע לזה.
משאול תחתיה
לסיום, אני רוצה להכניס תוכן מעשי לדיבורים הללו, שאנחנו מדברים על זה שצריך להרבות בתורה בימי בין הזמנים.
אבל כמובן שגם זה חייב לבוא עם סיפור…
זה קרה לפני כמה עשרות שנים. למדתי אז בישיבת קרלין הליטאית בבני ברק. למדנו מסכת סוכה, ואחד הבחורים בישיבה חיבב את המסכת הזאת באופן יוצא מן הכלל. הוא למד אותה ישר והפוך, חזר עליה שוב ושוב, עד שידעה אותה על בוריה, וגם אז היה חוזר עליה מדי פעם.
לימים קרה מה שקרה, והבחור הזה למרבה הצער נפלט ממסגרת ישיבתית ומעולם התורה. וכעבור זמן קצר הוא עבר לארה"ב ונעלם לנו מהחיים… עברו שנים, ופתאום אני שומע מישהו קורא בשמי. הסתובבתי ואותו בחור שאז כבר היה גבר בוגר עומד מולי, כשהוא נראה כבן תורה לכל דבר.
הופתעתי מאוד, ושאלתי אותו איך זה קרה. מי הצליח להשפיע עליו ולהחזיר אותו לחיק עולם התורה?
השיב לי הבחור תשובה מפתיעה…
"הייתי בארה"ב ונקלעתי איכשהו לברוקלין. ראיתי שם יהודים חרדים, והסתכלתי עליהם מהצד, אני לא קשור לזה. אני כבר נמצא בעולם אחר לגמרי.
"דבר אחד טוב זכרתי מבני ברק, שאתה אף פעם לא צריך לדאוג מזה שאין לך מים לשתיה. בכל רחוב יש כמה בתי כנסת, אתה יכול להיכנס, לשתות ולהמשיך הלאה…
"הייתי צמא, נכנסתי לבית כנסת קטן שהיה בדיוק ליד, וכדי להגיע לכיור הייתי צריך לחצות את בית הכנסת לצד השני. היום שם כמה אנשים בודדים שהסתכלו בתמיהה על הגוי הזה שנכנס לבית הכנסת בכזה ביטחון וניגש לשתות מים, אבל הם לא אמרו לי כלום ואני עשיתי את עצמי כאילו אני לא שם לב אליהם.
"פתחתי את הברז, שתיתי, ובדרך החוצה פתאום ראיתי על השולחן מסכת סוכה…
"הרגשתי שגעגועים עזים עולים וצפים בי. לא יכולתי להתאפק. התיישבתי על יד השולחן, והתחלתי לקרוא, "רק את המשנה הראשונה", הבטחתי לעצמי… "סוכה שהיא גבוה למעלה מעשרים אמה…".
"האותיות רצו לנגד עיני, קראתי במהירות דף ועוד דף, זכרתי הכל, לא הייתי צריך להתאמץ כדי להבין. הדפים היו שגורים על לשוני, הרגשתי שאני בבית. תחושה נעימה מאוד השתלטה עלי, ולא הצלחתי להתנתק מהמסכת האהובה עלי, במשך ארבע שעות תמימות, עד שסיימתי אותה מקצה לקצה!!!
"אין לי מושג מה היה באותן ארבע שעות. אולי התפללו שם מנחה וערבית? אני בכלל לא שמתי לב לכלום. הייתי שקוע במסכת האהובה עלי, ואני מתאר לעצמי שהיהודים שישבו שם היו בהלם כבד כשהם ראו את ה'גוי' הזה מעיין במסכת סוכה. כנראה שבהמשך הם כבר הבינו שאני לא כזה גוי כמו שאני נראה…
"אחרי אותו הדבר, לא יכולתי לחזור לסורי. מאותו ערב שיניתי בחדות את אורחות חיי, וכעבור זמן קצר שבתי לארץ, וחזרתי לחיות כבן ישיבה לכל דבר".
הלכה למעשה
הקשר המופלא הזה של חבר נעורי עם מסכת סוכה, ממש מצא חן בעיני. מאז ששמעתי ממנו את אותו סיפור, הרגשתי גם אני קשר מיוחד למסכת הזאת. הסיפור המסתתר בין דפיה קסם לי. הלוואי שלכל אחד מאתנו יהיה את החלק הזה בתורה שהוא קשור בו עד כדי כך, שהוא יכול למשוך אותו מעמקי השאול ולהחזיר אותו באחת אל חיי תורה ומצוות.
עברו עוד כמה שנים טובות, ובאחד ממסעותי לחו"ל בענייני ציבור, הגעתי לביתו של יהודי אמיד, אוהב תורה, תומך תורה והוא עצמו תלמיד חכם מופלג, הגאון רבי אהרן דרייזין, שטחתי בפניו את פעלי וביקשתי עזרה כספית במפעלות התורה, ובמיוחד לארגון 'תורתי' שזכיתי לייסד, ושבו נבחנים אלפים רבים על דפי גמרא בתוכניות לימוד שונות.
"הרב דרייזין כמובן העניק תרומה כספית, אבל אז הוא הפתיע אותי: "אותי מעניין להשקיע בעיקר במסכת סוכה!", הוא אמר.
אני התלהבתי מאוד, ואמרתי לו, "גם אני מצטרף להנ"ל", הרי הסיפור ההוא עוד חקוק לי בעצמות, הרב דרייזין לא האריך בדיבורים, הוא גייס לעניין שני יהודים נוספים תומכי תורה מידידיו, רבי דוד גרינברגר ור' יוסי קורנרייך, וכך הקמנו מיזם ענק של לימוד מסכת סוכה.
במיזם הזה, במסגרת ארגון 'תורתי', מצטרפים מדי שנה אלפי בחורי ישיבות וגם אברכים, ולומדים מסכת סוכה מ'ט"ו באב' ועד חודש תשרי.
הלומדים מתקשרים לטלפון שמספרו: 073-383-8380 ומדווחים על ההתקדמות שלהם בלימוד המסכת, וכן אפשר לעדכן גם במכשירי 'קהילות' שבבתי הכנסת, וזוכים בפרסים יקרי ערך.
וכאן אני רוצה לנצל את הבמה הנפלאה הזאת, כדי לעשות פרסום לעניין, וקורא לכל בחור או אברך. רבותי, ימי בין הזמנים נועדו כדי שנאגור כוחות ונחליף אווירה, אבל לא כדי שנתנתק חלילה מהתורה, בואו והצטרפו לתוכנית לימוד מסכת סוכה, והאמינו לי שכל חג הסוכות שלכם ייראה אחרת לגמרי אחרי הכנה כזאת מיוחדת ומלאת שמחה של לימוד התורה. השנה נזכה בעזרת ה' לקיים 'ושמחת בחגך', בהידור רב, ולוואי שנזכה לאכול מן הזבחים ולהקריב את פרי החג בירושלים עיר הקודש ברינה ובצהלה.