מעשהו של יוסף הצדיק במצרים עמוס באינספור פרטים ופרטי פרטים של לימוד ואורחות חיים הנלמדים מכל פסוק. ניתן לעקוב אחר התנהלותו של יוסף מרגע יציאתו מבית אביו ועד ירידת יעקב למצרים ומכל מילה שלו, מכל תנועת יד או רגל, להפיק מוסר ודרך לחיינו.
אחד הדברים הנפלאים בקורותיו של יוסף מתרחש דווקא במקום הכי אפל ובמצב שלכאורה הכי שפל שלו. במעמקי בית האסורים כאשר יוסף אמנם תופס את ניהול המקום ועל פיו ישק כל דבר, אך באותה מידה לכאורה אין סיכוי ליוסף לצאת משם. ככל שהוא מצליח יותר שם הוא מבין שהוא כאן כדי להישאר ואין סיכוי לצאת מכאן שנים רבות קדימה.
אז מתרחש הסיפור עם שר המשקים ושר האופים ובבת אחת הוא יוצא מאפילה לאור גדול, מעומק בור הכלא למלוכה על כל ארץ מצרים.
כל זה מתחיל בשאלה אחת תמימה… "מדוע פניכם רעים היום?"
יוסף נמצא הכי רחוק מאיפה שהוא רוצה להיות, כביכול במצב אישי הכי נחות שיש, כל אחד אחר במצב הזה לא היה שם לב לאף אחד מסביב, וודאי לא לשני גויים מאוסים ולמצב הרוח העדכני שלהם…
אבל יוסף דווקא שם לב. לא רק שהוא שם לב אלא יש לו גם את הפניות הנפשית לשאול ולהתעניין אם ניתן לעזור להם…
ומתוך זה צומחת הישועה שלו. מתוך שימת לב לצרכי אלו הפחותים ביותר בעיניו, דווקא שם נמצאת הישועה והרווחה.
רבי משה רוזנשטיין זצ"ל משגיח ישיבת לומז'ה היה מספר על היום בו הוא הגיע ללמוד בבית התלמוד דקלם. לפני כן הוא למד בטעלז לשם עדיין לא הגיעה אז תנועת המוסר. בהשפעת מרנא המשגיח ר' ירוחם אותו הוא פגש באקראי ונקשר אחריו, הוא עבר ללמוד בקלם.
ביום הגעתו לעיירה קלם כשהוא צעיר לימים נעמד משה הבחור החדש בירכתי האולם הרועש והרוגש של בית המדרש. הוא ניסה לאתר איזה פנים מוכרות או מישהו שיעזור לו, לא עברו דקות מועטות וניגש אליו אחד מהבחורים המבוגרים בפנים מאירות. "אווהו, ברוך הבא! מה שלומך, בוודאי באת מדרך ארוכה ואתה רעב וצמא, מה ניתן להגיש לך?" הוא ניסה להבין מאיפה הוא מכיר את הבחור ולא עלה בידו. רק לאחר שכמוהו נגשו אליו עוד כמה וכמה בחורים וכולם באותו סגנון, מאירי פנים ובידידות כאילו הם חבריו משכבר הימים, הבין ר' משה הצעיר שכך מחנכים כאן…
כל אחד מאיתנו מכיר לפחות סיפור אחד על מישהו שהתעניינות כזו הצילה אותו. אין זה חייב להיות הצלה הרואית ממוות או שמד… (יש כאלו סיפורים…) מספיק שהתעניינת בו והארת לו פנים ובזה הצלת לו את הסדר הקרוב או סתם את הבוקר או הערב הבא… וכי זה לא מספיק??
כל אחד מכיר את המעשה עם הבחור בישיבה שהחליט שהוא עוזב הכל ויוצא החוצה, ובמדרגות סידר לו מישהו את צווארון החליפה, וזה מה שהשאיר אותו בעולם התורה. החבר שסידר את הצווארון לא התאמץ מאומה, זה לא לקח לו כסף או זמן. גם לא בטוח שבשעת מעשה הוא אפילו הבין את מה שהוא עושה, ובכל זאת הוא זכה להציל נפש יהודית ודורות רבים אחריו.
כמה כאלו מסתובבים בינינו, כמה פעמים ביום יש לנו את האפשרות אולי להציל מישהו… זה לא דורש מאמץ. רק אכפתיות ושימת לב.