"לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן" (דברים ד', ו')
איך כאשר ישמעו הגויים את החוקים – תמה רבי יעקב ניימן זצ"ל בספרו דרכי מוסר – יאמרו 'רק עם חכם ונבון', הרי לחוקים אין כל טעם והגיון, וא"כ אדרבה יאמרו על עם ישראל שהוא עם סכל שעושים דברים ללא הבנה.
וביאר, כי אכן בהתחלה כאשר הקב"ה נתן לנו את החוקים, אומות העולם שחקו מאתנו, באומרם 'מה טעם יש בהם?', אך כאשר הם נוכחו לדעת כי עם ישראל בכל אופן עושה את הדברים באמונה תמימה ללא שאלות, ובזה הם נבדלים מכל העמים, ובזאת הם מתרוממים למעלה גדולה יותר ולעדינות נפש שאין דומה לה, או אז הם מבינים כי אדרבה בעבור חוקים אלו, ובעבור שמירתם ללא שאלות, קיבלו ישראל את מעמדם.
הגה"צ רבי שלום שבדרון זצ"ל סיפר סיפור מפעים ששמע מבעל המעשה, סיפור על תעצומות הנפש של האיש הישראלי, גבורה שהמחישה לעיני העמים על היות עם ישראל 'עם סגולה'.
מיודענו היה בחור צעיר בעיירת סטוצ'ין, ובימי מלחמת העולם הראשונה גייסו אותו הרוסים לשרות צבאי במלחמתם נגד הגרמנים, והוא נשלח לחזית, לא הרחק מן העיירה, יחד עם קבוצת בחורים.
במסגרת תפקידם היו החיילים מתחפרים בתעלות, כשראשיהם מציצים מעל הקרקע, וכשהגנה של שקי חול לפניהם, היו יורים לכיוון קו האויב. לא קלה היתה המלאכה ואף מסוכנת, כדורי מוות עפו לכיוונם מכל עבר, שריקות אימה היו מפרות את הדממה כל העת.
בתעלה שליד 'הסטוצ'ינער בחור' עמד חייל יהודי נוסף, בשנות הארבעים לחייו, כדורי האויב פגעו בו והוא נפגע מהאש, בעודו נופל שדוד, והוא עוד נושם את נשימותיו האחרונות ביקש משכנו – מספר הסיפור – שיביא אותו לקבר ישראל, ורק אחר שהבטיח לו ברגשי קודש לקיים את בקשתו, נפטר החייל והשיב את נשמתו לבוראו.
חלפו שעות ארוכות והקרב ממשיך, הפוגה כלל לא נראתה באופק, והוא החל לחשוש להבטחתו, 'לו היתה הפוגה קלה' – הרהר הבחור – 'הייתי מצליח אולי להביא לבית הקברות בסטוצ'ין הקרוב יחסית, אבל רעש הכדורים וקולות הנפץ רק מתעצמים, מה אעשה עם הבטחתי?!'
אך עד מהרה התעשת הבחור ואמר: 'הבטחתי ליהודי, אקיים את דבריי ויהי מה!!, אני אביאו לקבר ישראל!', אזר אומץ ובגבורה איתנה יצא מן התעלה, נטל את גופתו על כתפו, ורץ עמה לכיוון העיירה. בדרכו עבר על פני מחנות של קוזקים, פגישה עמם ודאי לא היתה מסתיימת בחיוך או בברכת שלום, היא היתה שולחת אותו אל אותו מקום אליו רצה להגיע עם גופת חברו, אבל הקב"ה סימא את עיניהם והוא צעד עם הגופה כרואה ואינו נראה.
שלושה קילומטרים רץ הבחור הצדיק עם הגופה, תחת מטר כדורי האויב, עד שבסופו של דבר הגיע אל החברה קדישא בעיר ומסר להם את הנפטר. כשסיים את שליחותו וקיים את הבטחתו, רץ חזרה אל התעלה כאילו לא התרחש דבר, וקציניו הרוסיים לא ידעו כלל בלכתו ובבואו.
גלגל חוזר בעולם והעיר סטוצ'ין נכבשה בידי הגרמנים, הבחור קיבל אישור לחזור לעיירתו, אך אז הוא גויס ע"י הצבא הגרמני לתפקיד 'שומר בהמות'. גם בתפקיד זה ענייני המתים לא עזבו אותו, יום אחד כאשר הוא רעה את הבהמות הוא שומע לפתע קול יריה בודדת והוא מבחין מרחוק כי חיל נופל תחתיו, הוא לא ראה עוד אדם נוסף בקרבת מקום, עובדה שנתנה לו להבין כי החייל יצא אל השדה ואיבד עצמו לדעת.
מיד הוא רץ לעברו כדי לנסות להצילו, הוא כלל לא שת לבו אל הבהמות שהוא מפקיר, וכי הוא עלול לשלם ע"כ ביוקר, הרי הצלת חיי אדם לנגד עיניו, וכי דבר קל הוא?!
כאשר הוא הגיע אל החייל הנופל, שמח לראות כי הוא עוד נושם, פשט את חולצתו והחל במלאכת חבישה וסתימת עורקים, אך רצון ה' כנראה היה אחר וכל ניסיונותיו להצילו עלו בתוהו, החייל מת לו בידיים.
בעודו מתעסק בהצלת החייל, הגיעו חיילי הצבא, וכשהם ראו חייל מת על הארץ ולידו חייל חי, מיד חשדוהו כי הוא הרוצח, כפתו אותו ואסרו אותו בכלא צבאי. כעבור כמה שעות הוא נלקח למשפט צבאי בו הוא אמור היה להישפט בהליך מזורז לעונש מוות.
לפני גזר הדין נתנו לו את זכות הדיבור, ובקול בוכים התחנן על נפשו וטען כי רק רצה להציל את החייל המת ששם קץ לחייו. תחנוניו לא הועילו לו והן נפלו על אוזניים ערלות, טענות התביעה וראיותיהם הם שהכריעו את הכף, וכאמור נגזר עליו עונש דין מוות. קיום העונש נועד למחרת בשעה 12 בצהריים, אז הוא יועמד לפני כתת יורים שישימו קץ לחיי הבחור הצדיק.
את יום ההמתנה למוות בילה הבחור בצינוק צר ומצניח, ובאמצע הלילה הנה הוא רואה – ספק בהקיץ ספק בחלום – את הבחור שהוא הביא לקבר ישראל ליד העיר סטוצ'ין, והוא שואל אותו 'מדוע אתה נפחד מעונש המוות המוטל עליך? אל לך לחשוש! בזכות שהבאתני לקבר ישראל תינצל!! ואף אם תעמוד בשערי מוות לא יהרגוך', בתום דברי ההרגעה נעלם החייל. אחוז הלם ותדהמה קפא הבחור על מקומו, האם זה חלום או מציאות, זה דמיון או אמת?
מחוגי השעון אמרו את שלהם, השעה 12 מתקרבת, הוא הוצא מן הצינוק כשהוא קשור בעיניו, אל עבר השדה הפתוח, הוא הועמד מול כיתת היורים, ושלוש שניות לפני השעה 12 נשמע קולו הרם של הכרוז, אחד! שתיים!, טרם הספיק לומר שלוש, ולפתע מגיח מרחוק חייל דוהר על סוס כשהוא צועק ומנופף במטפחת שבידו, עצרו!! המתינו!! אל תהרגו אותו!!, החייל מתקרב והוא מציג בפני המפקד מכתב שמצאו זה עתה בכיסו של החייל ההרוג, בו הוא נפרד ממשפחתו ומידידיו, כי הוא עומד לאבד עצמו לדעת.
כמובן שהסירו מיד את המטפחת מעיניו של הבחור הצדיק, והניחוהו לנפשו. או אז הבין הבחור כי לא היה זה חלום או דמיון, ואכן בזכות מעשה הגבורה שעשה במסירות נפש להבאת היהודי לקבר ישראל, נצלו חייו.