בעיירה הנודעת מיר התגוררה נערה חכמה וצדקת, אשר בגיל צעיר התייתמה מאביה ונאלצה לצאת לעבוד כדי לכלכל את אמה ואת אחיה הצעירים. את משכורתה הדלה הקדישה בעיקר לכלכלת בני משפחתה, אולם מעט ממנו היא הרשתה לעצמה לשמור למילוי משאלת לב רחוקה שהיתה נצורה בליבה.
ידעה הנערה היטב את הכלל הידוע כי "אם אין אני לי מי לי", ומאחר שלא היה לה אב שיחסוך עבורה לצרכי נישואיה, נאלצה היא לדאוג לעצמה – בעצמה…
כאמור, משכורתה היתה צנועה, והחלק שיכלה להפריש ממנו לעתידה היה קטן בהרבה מהחלק שנאלצה להפריש לכלכלת משפחתה. כך, גם לאחר שנות עבודה לא מועטות, בהגיעה לפרקה לא היה ברשותה הסכום הנדרש לבת ישראל כשרה המבקשת להיכנס לחופה בכבוד עם חתן הגון וירא שמים.
שדכנים דגולים הידפקו על דלתה וניסו לשכנעה להיענות להצעות שונות שלא דרשו נדוניה, אולם הם היו רחוקים מלהשביע את שאיפתה הגדולה, להקים בית נאמן בישראל על אדני התורה, ולהיות "עזר כנגדו" לבן תורה ותלמיד חכם שיקדיש את חייו ללמוד וללמד, להבין ולהשכיל, לשמור ולעשות ולקיים את דברי התורה הקדושה. וכך השנים נקפו והיא נותרה בודדה – חפצה בתלמיד חכם, ויהי מה!
באחד הימים, בעודה יושבת בחדרה וקוראת פרקי תהלים ברגש, עלה לפתע בדעתה רעיון מוזר ובלתי שגרתי: היא החליטה לכתוב מכתב לבורא העולם, אביה הרחום – קל חי וקיים תמיד – ולבקשו לבוא לעזרתה.
ידעה הנערה כי הקב"ה שומע תפילת כל פה והוא אינו זקוק למכתב כזה או אחר כדי למלא את משאלתה, אך למרות זאת החליטה לכתוב את המכתב, מתוך מחשבה כי גם אם אין בו צורך לתפילה, תהיה בו תועלת גדולה עבורה לפרוק את מטען כאביה שככל שעברו השנים הלך ותפח וכבר נעשה כבד מנשוא.
במשך שעות אחדות ישבה הנערה לצד השולחן וכתבה לקב"ה במפורט על אודות מצבה; היא ביטאה את שאיפותיה הגבוהות ואת התעקשותה שלא לוותר עליהן, סיפרה על הקשיים הרבים שחוותה עד כה מראשית שנות יתמותה ועד עתה – בהיותה יושבת, בוגרת, בודדה וגלמודה. אחר שפכה עלי גיליון את תפילותיה הרבות לזכות בבעל תלמיד חכם, חרף נדונייתה הדלה, ולהקים בית נאמן בישראל.
את מכתבה הנרגש סיימה במילים שנכתבו בדם ליבה: 'אתה ה', אבי יתומים ודיין אלמנות, מפרנס עניים ומגביה שפלים, אנא הענה לתפילתי ומצא עבורי חתן ראוי. בך לבד בטחתי, אנא עשה שלא אבוש ולא אכלם לעולם ועד!'
משסיימה את מלאכת הכתיבה, חשה הקלה גדולה, כביכול המטען הכבד שנשאה נפרק מליבה ועבר לשכון בגליון הניר שלפניה.
את גליונות הנייר שנמלאו בשורות צפופות מדם ליבה, הכניסה בתוך מעטפה מוארכת אשר בצידה האחד כתבה: "לאבינו שבשמים", ובצידה השני רשמה את שמה ואת כתובת מגוריה בעירה מיר.
מביתה יצאה הנערה אל השדות הפתוחים שהקיפו את העירה. רוח סתווית קלילה נשבה, והיא המתינה למשב ער שיסייע לה להשלים את משימתה. המכתב היה אחוז ברפיון בין אצבעותיה, ומשאך החלה הרוח להתחזק הניפה את ידה אל על ופתחה את כף ידה.
המכתב התעופף באחת אל האויר הפתוח, התערבל עם הרוח ונישא לגבהים. דקה ארוכה התבוננה בו עד שהוא נעלם באופק הרחוק.
כמה ימים לאחר מכן יצא יצחק יחיאל דוידוביץ, מבחירי תלמידי ישיבת מיר הנודעת, לשוח בשדה לעת ערב. הוא עסק באותה עת בסוגיה קשה וסבוכה, וקיווה כי במרחב הפתוח יגיע לצלילות הדעת הראויה שתוביל אותו להבנת הסוגיה.
מהלך היה לאיטו כששפתותיו דובבות בתורה, ולפתע נתקל מבטו במעטפה לבנה המושלכת בין השיחים שבצד הדרך.
'שמא זיכוני מן השמים במצות השבת אבדה?!' הרהר הבחור בליבו, והתכופף להרים את המעטפה, הביט בכתובת הרשומה על גביה והופתע כי שם הנמען הוא לא אחר מ"אבינו שבשמים".
הבחור התלבט מאוד אם מותר לו לפתוח את המכתב. במוחו הלמדני העלה סברות לכאן ולכאן, ולבסוף החליט לפתוח. בנשימה עצורה הוא קרא את תוכן המכתב שבמעטפה, ליבו הרגיש כאב בכאבה של הנערה, ודמעות זלגו מעיניו.
הבחור קרא את המכתב שוב ושוב. הדברים שנכתבו בו דיברו בעד עצמם, והוא הבין כי לא דבר ריק הוא שמכל תושבי מיר, יהודים כגויים, מן השמים זימנו את המכתב דוקא לידיו, והוא החליט להיוועץ בענין עם מורו ורבו.
ביד רועדת הגיש את המכתב לראש הישיבה הנערץ. הרב הכיר את הנערה טובת הלב ואת משפחתה המיוחסת, ואף הוא הצטרף לתחושת ליבו של הבחור כי זו המיועדת לו מן השמים. אמנם היא היתה מבוגרת ממנו בשש שנים, אך לא היה די בפרט 'שולי' זה כדי לעמעם את המסר הברור שנשלח משמים – תרתי משמע. וכך, זמן מה לאחר מכן הקימו השנים בית נאמן בישראל.
דמעות של גיל שטפו את עיניה של הכלה בעמדה תחת חופתה. הנה כי כן, מכתבה הגיע אל היעד הנכון והיא זכתה להקים בית עם בחור בן תורה מופלג כשאיפתה.
כפי שייחלה, לא עברו ימים רבים, ורבי יצחק יחיאל בעלה התעלה למעלות גדולות בתורה וביראה, עד שהתמנה למנהל רוחני בישיבת מינסק ואף זכה להעמיד תלמידים גדולים בתורה וביראה – בהם הגאון הנודע רבי יעקב קמינצקי זצ"ל, מי שלימים שח את הסיפור המופלא למקורביו, ויהי לפלא.
(וכל מאמינים)