מענדי ויזל
ככה זה התחיל. יום אחד אני מקבל טלפון מהעורך של 'הפותח' הרב משה הרמן ובקשה בפיו: אתה הרי היית אחד מהעורכים של הספר 'לקראת שבת', אז מדוע שלא תתחיל לכתוב קצת מאמרים ב'הפותח'. מה עם זיכוי הרבים? ובעוד אני מתלבט מה לענות לו, נזכרתי באבא שלי, ואמרתי לו: את המאמר הראשון יש לך. אתה הרי מביא סיפורים על גדלותם של אנשים, אני אכתוב על אבא שלי. וכך יצאנו לדרך.
לפני 6 שנים, בשבוע זה, ערב יו"ט שבועות ישבנו על אבי מורי ז"ל.
אבי נפטר בערב שב"ק אחר חצות כ"ו אייר תשע"ו.
אחת השאלות שחזרו על עצמן במהלך הניחום אבלים הייתה: "מה יהיה עם הפטל בשבועות?!" שאלה זו לוותה בדרך כלל באנחה: "אוי, הערשי, הערשי. מי היה מאמין…"
יהודי מוכר בירושלים היה אבי, הלא הוא ר' הערשי ויזל ז"ל. ניהל הוא באמונה חנות רהיטים קטנה ברחוב מאה שערים, עליה העיד על עצמו שכשישאלו אותו בעולם האמת "נשאת ונתת באמונה" יענה כן!
אבל בעיקר היה מוכר כ"איש החסד". כל מהותו היתה חסד ועזרה לזולת, ממש ראו אצלו בחוש איך זה נותן לו חיות לתת, לעזור, לסייע, לחלק, בין אם זה בניהול גמ"ח כספים, שם לפעמים היה מלווה אפילו לאנשים שעדיין לא החזירו את ההלוואה הקודמת… ובין אם זה בנסיעות לבית חולים שהיה מיוזמתו מתקשר למשפחת החולה מיד בהיוודע דבר המחלה ומודיע שכל הנסיעות של בני המשפחה בשעות הבוקר או הלילה, בערב שבת ובמוצאי שבת הוא לוקח על עצמו.
בכל מקום שהיתה אפשרות לעשות טובה ליהודי אחר הוא לא פספס את ההזדמנות, והסיפורים יכולים למלא ספר עב כרס ללא הגזמה. אף כשהזדמן פעם לחנות פיצה ושם לב לבחורים שאין להם מספיק כסף לקנות, מיד הזמין להם על חשבונו. בכל ערב ראש חודש היה הולך למאפייה לקנות מיני מאפים לחלק בבוקר אחרי תפילת מוסף לכבוד ראש חודש. בעניין זה זכורני, כד הוינה טליא באתי פעם למקווה בר"ח בשעה 8:00 והערבי שעבד שם צעק לי: "עכשיו אתה קם? אני כבר בשעה 7:00 אכלתי את הבורקסים של אבא שלך"…
הכלל הוא שבכל מקום שהיה עניין של נתינה לאחר, הוא היה ראש וראשון וממש הצטיין בזה ביצירתיות מיוחדת, עד שאמרו עליו 'א גאון און חסד'.
בכל שמחה משפחתית ובכל שבת התאחדות של הקהילה, בקידושא רבא בשבת בבוקר וכדו', כולם ידעו: מי שמחפש את הערשי שיכנס למטבח, שם הוא יראה אותו עם שרוולים מופשלים בין הסירים הגדולים "טיילט עסן פאר אידישע קינדער"… בלי דיבורים מיותרים, פשוט אומר ועושה.
אבל בתוך כל מכלול החסד הזה, אחד הדברים הייחודיים שבלטו אצלו זה עניין חלוקת השתיה הקרה, שזה היה אצלו כמעט בגדר 'אובססיה'… בכל מקום שהגיע היה חשוב לו שיהיה שתיה קרה ל'עוילם'. בחנות הרהיטים במאה שערים הוא שם מכונה של 'מי עדן' עם שלט גדול מעליו: "המים לרשות הציבור, אין צורך לבקש רשות"…
לאחר פטירת אביו הוא ארגן לעי"נ את כל המשפחה יחד לתרום חדר קפה – 'קאווע שטיבל' בבית המדרש דושינסקיא בירושלים.
וגולת הכותרת זה כמובן חלוקת השתייה בלוויות של גדולי ישראל ולפעמים גם סתם 'עמך' בית ישראל אם זה היה יום חם במיוחד… בימינו אכשר דרא וכבר יש משאיות גדולות של הרב רובין ועוד, אבל הוא היה מהראשונים שקנה חביות גדולות ובכל פעם כשרק התפשטה השמועה על לוייה של גדול בישראל, מיד היה עוזב הכל ואץ רץ לקנות קרח ופטל ומתחיל בעבודת הקודש.
זכור לי במיוחד כשהייתי בחור צעיר בלוייה של הגאון רבי מאיר ברנסדורפר חבר הבד"ץ העדה החרדית בירושלים, היה זה יום חם במיוחד וליוו אותו ברגל עד הר הזיתים במעלה ההר, וכבר בהספדים הארוכים בכיכר זופניק אבא שלי ציין בסיפוק שנגמרו כ-1500 ליטרים של שתייה קרה, ואז הוא נסע במהירות למלאות שוב את החביות כדי לקבל את פניהם של הבאים להר הזיתים. כל הדרך היינו בקשר טלפוני איפה אוחז המסע, וכשהתעורר החשש שבגלל הפקקים נאחר את הזמן הוא לא חשב פעמיים והתחיל לנסוע בכיוון הנגדי ובכביש עוקף דרך הערבים, העיקר לא לפספס את ההזדמנות.
אפשר להאריך עוד הרבה כמה חביבות הייתה לו במצווה מיוחדת זו, ולדוגמא, הוא קנה חבית מיוחדת בצורת ריבוע שמתלבש בדיוק על גג האוטו כדי שיוכלו לקחת שתייה מכל הצדדים של האוטו…
וכמובן, השיא זה העניין שלשמו נדרשנו בתחילת דברינו, חלוקת השתייה בחג השבועות לעולים לרגל לשריד בית מקדשנו הכותל המערבי, שגם שם לאורך השנים בלטה במיוחד החביבות המיוחדת שהייתה לו למצווה זו, החל מהבאת עגלה נגררת שחיבר לאוטו בערב שבועות ועל זה בנה במה שלמה שעליה העמיד את החבית הגדולה של הפטל, בעלת קיבולת של 1000 ליטר ולידה את החבית של המים בת ה-500 ליטר. כל שנה היה שם חידוש חדש לגמרי עם הרבה מעיישלאך חדשים סביב זה, איך שהעמידו שומרים ליד החביות במשך כל החג שלא יזיקו משום מעשה שהיה… ועוד הרבה.
והנה לפני שאני מסיים אני נזכר, שאך כמה ימים לפני פטירתו על ערש דוי בבית חולים הדסה עין כרם הוא ביקש מהעסקן אהרל'ה ויינגרטן מארגון החסד 'דרכי מרים' שברצונו לתרום מכשיר של קרח שיהיה במחלקה האונקולוגית (כידוע בטיפולים כימותרפיים החולים ל"ע מתייבשים מאד ולעיסת קרח עוזרת להם קצת), ובאמת כבר היה שם מכשיר כזה, אבל הוא רצה שיהיה גם בקומה שהתאשפז שם שלא יצטרכו לעלות לקומה העליונה… ורצונו בא לידי גמר בימי השבעה ושמו שלט לעילוי נשמתו, כמו כן נתנדבו ידידיו לתרום כמה מכשירים של מים קרים בבתי כנסיות לעילוי נשמתו.
אסיים בווארט קצר ששמעתי פעם מהר' אהרן זרח סופר הי"ו שגם הוא מצטיין מאד בעניין זה. כידוע, לצרף למניין צריך ששה מתפללים ואפשר לצרף ארבעה נוספים, אך לצרף לאמירת 'נברך אלוקינו' בברכת המזון צריך שבעה שאכלו בסעודה. ונשאלת השאלה מה השינוי? ואת התשובה הוא צועק בחביבות נפלאה: "וייל דער אויבערשטער וויל אז נאך א איד זאל עסן!!" – כי הקב"ה רוצה שעוד יהודי יאכל!…
יהי רצון שאזכה שיהיו מעשי כמעשי אבותי ויהיו הדברים לעילוי נשמתו של אבי ר' יהושע העשיל צבי ב"ר יצחק אייזיק ארי' הלוי ז"ל.
מקסים!
מקסים!!! תודה ענקית!!!!!!!!!!!!