סיפר הרה"ק ה'שפע חיים' מצאנז זי"ע, מעשה ששמע מאביו הרה"ק רבי צבי מרודניק זי"ע:
בעיר קראקא הייתה אשה אחת שנכנס רצון בלבה שיקברוה לאחר מלאות ימיה ב'בית החיים' הישן בעיר, שבו נטמנו ה'מגלה עמוקות', הרמ"א, הב"ח, ועוד רבים קדושי עליון ומצוקי ארץ.
באמת היה רצון זה בגדר 'חלום', כי כבר מאות בשנים פסקו מלקבור באותו בית החיים, ואף רבנים וגדולים נקברו אך ורק בבית החיים החדש דקראקא, אלא שאותה אשה לא אמרה נואש, והייתה משכמת ומערבת לבית הכנסת – להתפלל ג"פ ביום, שיחוס הבורא וימלא (שיגעונה ו)רצונה להיקבר בבית החיים הישן דייקא.
בכל עת שהיתה פוגשת תינוקות של בית רבן היתה מבקשת מהם שיחוסו עליה ויברכו אותה בברכה ובתפילה שתזכה להיטמן בבית החיים הישן, עד שכבר היו כל ילדי העיר קראקא יודעים לומר לה: "א גוטן טאג מומע, דו זאלסט באגראבן ווערן אין אלטן בית הקברות" (בוקר טוב, שיקברו אותך בביה"ח הישן…). אף בעת שמחות צאצאיה, נכדיה וניניה, היתה מבקשת מהחתן והכלה שיברכו אותה לקיום משאלתה זו.
ויהי היום, והאשה נתבקשה לישיבה של מעלה. והנה בעת הלוויה החל לרדת שלג עז שנערם על פני העיר… עד שלא היה שייך במציאות לשאת אותה עד ביה"ח החדש, ובלית ברירה הטמינוה בבית החיים הישן…
נענה הרה"ק ואמר: "דבר זה היה חידוש אצלי, שתפעל תפילה אפילו על 'שגעון' כזה… ומכאן נלמד על כוחה הגדול של תפילה.
(באר הפרשה)