ויבא יעקב שלם לג יח
שלם בגופו, שלם בממונו, ושלם בתורתו (רש"י)
ה'דרכון' שפותח את כל השערים
מסופר על הרה"ק רב גדליה משה מזויעהל זצ"ל, כששכב מסובב ביסורים קשים, ראהו משמשו הנאמן רבי אליהו ראטה זצ"ל שהוא ממלמל בפיו את הפסוק (תהילים טו. ג): "לא עשה לרעהו רעה וחרפה לא נשא על קרובו", וחזר עליו כמה וכמה פעמים.
שאל המשמש את רבו למה מתכון בשינון פסוק זה דייקא, והשיבו הרבי: "דע לך, כמו שכאן בעולם הזה ישנם דרכונים, שבהם אפשר לעבור רק ממדינה אחת לרעותה, ויש דרכונים מיוחדים, הניתנים רק לשרים ורוזנים, שבאמצעותם אפשר להכנס לכל מדינות העולם – כדוגמת כך יש בשמים ממעל 'דרכונים' שבאמצעותם ניתן להיכנס להיכלות העליונים. למשל: על ידי התורה נכנסים להיכל התורה, ועל ידי התפילה נכנסים להיכל התפילה. אבל יש דרכונים מיוחדים שבאמצעותם נפתחים כל שערים, ואפשר להכנס לכל היכלות גן העדן, למעלה למעלה, עד אין שיעור. והדרכון הזה הוא מי שיכול להעיד על עצמו שמעולם לא פגע באיש יהודי. וזוהי הסיבה שהנני חוזר ומשנן פסוק זה עתה, כי הוא הדרכון שבאמצעותו יפתחו לפני כל שערי גן עדן".
והדברים מחרידים לב ומזעזעים כל נפש ירא אלקים, ובודאי לא נתנו להאמר אלא על ידי יחידי סגולה שבדור, ולאו כל מוחא סביל דא, לומר זכתי לבי ונקיתי כפי, לא עשיתי רעה לאיש, וחרפה לא נשאתי על קרובי.
ומסופר על רב אחד, שבא לפני רבי מאיר שמחה מדוינסק זצ"ל בעל ה"אור שמח", ותינה בפניו את צרתו: "אני מוסר שיעור קבוע בבית המדרש, ואחד מן השומעים רגיל להקשות ולהעמיס עלי חבילי קושיות ולהביך אותי ברבים".
אמר לו ה"אור שמח": אל תשים לבך אליו, עליו אמר הקדוש ברוך הוא לנביא יונה (ד, יא): 'אדם אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו'"…
תהה אותו רב מהי כוונת ה"אור שמח" בדבריו, היתכן שכך יטפול על אדם מישראל?!
פתח ה"אור שמח" והסביר: הגמרא מספרת על תלמידו של רבי ינאי, שידע מתי להקשות עליו ומתי לא, ורבי ינאי קרא עליו את הפסוק: "ושם דרך אראנו בישע אלקים". התיבה "ושם" – כתובה בשין שמאלית. אך דורשים אותה "ושם" – בשין ימנית, לשון שומא ואומדנא, שתלמיד נבון וירא שמים יודע לשער ולאמוד מתי ניתן להקשות לרבו, ומתי יש להמנע מכך, כדי לא לגרום לו חלישות הדעת
"חשוב נא" – אמר האור שמח לאותו רב – "מדוע אותו תלמידי מרבה עליך בקושיות ומלבין פניך ברבים? אין זאת אלא שהוא 'אינו יודע בין ימינו לשמאלו', שאינו יודע להבחין בין שי"ן ימנית לשמאלית, והוא קרוא את הפסוק רק כפי הכתיב – "ושם דרך", בשין שמאלית…
מניעת בושתו של הרב – דוחה תפילה
ממאמרי הגמרא אנו למדים על ענף נוסף מענפי הזהירות הנצרכים בכבוד הזולת, והוא – שצריך כל אחד לשים לב ומחשבה רבה היאך לא לגרום חלישות דעת לרב המלמד תורה או מוסר שיעור ברבים.
שמעתי מעשה רב על הגאון הנודע רבי בערל קרויזר זצ"ל, מגדולי חכמי ירושלים וראש ישיבת סקוירא בארצות הברית (מובא בספר "מעשה איש" חלק ה' עמ' קלו):
פעם נכנס רבי בערל לבית המדרש "זכרון משה" שבעיר הקודש ת"ו בשעות אחר הצהרים של שבת קודש לתפילת מנחה. בהכנסו ראה דרשן העומד ודורש בפני הציבור בעניני הפרשה. נעמד רבי בערל בפינת בית המדרש להאזין לדברי הדרשן, בחשבו שתוך זמן קצר יסיים את דבריו, והציבור יחל בתפילת מנחה. אך כעבור זמן התברר לו שהציבור כבר התפלל מנחה, והדרשן עומד ודורש בפניהם אל תוך השקיעה. יצא רבי בערל מבית המדרש כדי להתפלל מנחה באחד השטיבלאך האחרים.
לאחר מעשה הרהר בלבו, אולי עשה שלא כהוגן כשיצא מבית המדרש באמצע הדרשה, שמא נפגע הרב הדורש בשל התנהגותו. ומתך שהיה לבו נוקפו, קם ונסע אל מרנא ה"חזון איש" זצ"ל לדרוש את ה' ולהמלך בדעת תורתו הקדושה, האם חובה עליו לפייס את הדרשן.
השיבו ה"חזון איש": "אינני מבין את השאלה, הרי לצאת באמצע דרשה זו הלבנת פנים לדרשן, וביזוי תלמיד חכם, ובודאי שתפילת מנחה אינה דוחה זאת, ואסור לצאת!"
והמתבונן בעדות נאמנה זו, הלא הרעיון מבהיל ממש, כי בכך לכאורה לא שבקת חיי לכל בריה, וכל הנכנס לבית הכנסת בשעה שהדרשן דורש, לא נתנה לו לרשות לצאת עד סיום הדרשה! ואם כי אין ה פשוט לפסוק הלכה לפי מעשה רב, אבל זוהי ההוראה שיצאה מפום ממליל רברבן, רבן של כל בני הגולה, אשר כל בית ישראל בכל מקומות מושבותיהם נשענים על דעת תורתו הקדושה והולכים לאורו על כל צעד ושעל.
וניתן להטעים מעשה רב זה, על פי מה שידוע על הרה"ק בעל ה"שארית מנחם" מוישוא זצ"ל, שהיה מפורסם בזמנו כנואם בחסד עליון, והמונים שתו את דבריו בצמאון ובשקיקה. והורה לו אביו מרן הסבא קדישא אדמו"ר בעל ה"אהבת ישראל" זצ"ל שבשעה שהוא דורש ברבים, מוטב שיעצום עיניו ולא יביט בפני השומעים.
יש המסבירים את טעם ההוראה, כי רצה למנעו מרגש התנשאות. אבל יתכן שכונתו הקדושה היתה שלא יראה בעיניו את הנכנסים מבית המדרש והיוצאים ממנו, כדי שלא יקפיד על העם היוצא בעיצומה של הדרשה, ולא תחלש דעתו מהם.
ולולא דמסתפינא, אפשר לומר שזהו הבאור במאמר רז"ל (מדרש משלי פרשה י): "בשעה שהחכם יושב ודורש אני מוחל ומכפר עוונותיהם של ישראל". הכונה היא לאותם עוונות שבני ישראל נאלצים לעבור עליהם בשעה שהחכם יושב ודורש, כגון זה הנמנע מלהתפלל כדי שלא לקום בשעת הדרשה ולמנוע את עלבונו וצערו של הרב. ועל כגון דא מכריז הקדוש ברוך הוא כביכול: "מחול לכם, מחול לכם".
ואכן, לפי ה'מעשה רב' של ה"חזון איש", מוטב שישאר השומע לשבת בבית המדרש ולהאזין לדברי התורה מפי הרב, ויתפלל אחר כך ביחידות, ובלבד שלא יעליבהו ויצערהו ח"ו אם יצא באמצע הדרשה כדי להתפלל.
ועל כל פנים, מידי חובת זהירות לא יצאנו, ובוודאי מחויב כל אחד ואחד להיזהר במשנה תוקף לא לגרום חלישות הדעת לחכם הדורש בית המדרש. ואם הזדמן אדם לבית המדרש בשעה שהחכם עומד ודורש, והוא עדין לא התפלל, ישתדל להתפלל להתפלל תחילה טרם יכנס לשמוע את הדרשה. אבל אם לא עלתה בידו להתפלל, יקפיד הקפדה יתרה שלא לעזוב את בית המדרש באופן שהנואם עלול לבוא לידי בושה וחלישות הדעת.
ואם פגיעה בכבוד אדם פשוט מישראל חמורה עד למאוד, וצריך רחמי שמים מרובים להינצל מעונשה, קל וחומר שהפגיעה היא בכבודו של תלמיד חכם ומרביץ תורה בישראל.
חשיבותו של המגיד שיעור בעיני תלמידיו
כמו כן, בני הישיבות בחורי החמד הזוכים להשתתף ולשמוע מידי יום את השיעור היומי מפי הר"מ, עליהם להיזהר מאד בכבודו של רבם, ולא לנהוג באופן שיגרום לו צער וחלישות הדעת.
לצערנו, רעה חולה זו צריכה חיזוק ותיקון גדול. הואיל והשיעור הוא דבר יום ביומו, עלולים בנקל להגיע למצב של "מצוות שאדם דש בעקביו", ומתוך כך באים ח"ו לידי זלזול בשיעור ובמגיד השיעור – אם בהתעכבות מלהיכנס לשיעור בזמן, לעיתים מחמת שיחה בטלה, ואם ביציאה באמצע השיעור בלי סיבה אמיתית אלא על דברם של מה בכך.
התלמידים היקרים צריכים לתת אל לבם, כמה זמן וכמה מאמצים וכוחות השקיע מגיד השיעור בהכנת השיעור. הוא מנדד שינה מעיניו, לילות שלמים הוא רכון על הגמרא ועל ספרי המפרשים כדי להכין את השיעור כראוי. הוא מתייחס בחרדת קודש לתפקידו; ממהר להגיע אל חדר השיעורים מבעוד מועד ומגיש את הדברים כשהם מחוורים ומבוררים. איזו חלישות דעת וצער נגרמים לו כאשר הוא רואה שהתלמידים אינם יודעים להעריך את כל המאמץ וההשקעה, ויש מהם המשתרכים לאיטם אל חדר השיעורים תוך כדי פטפוטי דברים ושיחה של בטלה, ה' ישמרנו.
אם יתנו התלמידים אל לבם את גודל המסירות וההקרבה של רבם, או אז ידעו להעריכו ולהכיר לו טובה ויזהרו בכבודו, ובד בבד ידעו ליקר את השיעור בעיניהם, כי ממנו יתד, וממנו פינה לקנין יסודות התורה שלהם ולהתעלותם במעלות התורה והדעת.
(מתוך כבודם של ישראל)