סיפר אחד ממשמשיו של כ"ק האדמו"ר בעל ה'נתיבות שלום' מסלונים זצ"ל:
"ליוויתי פעם את הרבי זי"ע לבקר יהודי שהיה מאושפז בביה"ח 'ביקור חולים'. ירדנו מהמכונית מול בית החולים והיה עלינו לחצות את הכביש ולהיכנס לבניין 'ביקור חולים'.
טרם הספקנו להתחיל ללכת, ניגשה עוברת אורח והחלה לצעוק לכיוון הרבי. ניסיתי להמשיך בדרכי יחד עם הרבי ולהתעלם ממנה ומצעקותיה, אך הרבי לא הסכים. הוא החזיק בזרועי, ולא נתן לי להתקדם.
ניכר היה שמדובר באשה הסובלת ממחלת נפש ל"ע. היא עמדה ושפכה בחימה שפוכה את טענותיה על כל העולם. כה מהיר וחטוף היה דיבורה, ואפילו לא הצלחתי להבין כמעט דבר מדבריה.
התמלאתי פחד שמא בחמת זעמה תתנפל על הרבי ולפיכך הייתי בלחץ גדול. הייתה לי באותה עת גם הרגשה שאני מועל בתפקידי, שהרי מתפקידו של גבאי גם למנוע אירועים שכאלו, אך לא יכולתי לעשות מאומה, שהרי הרבי מנע בעדי מלכת. בנוסף חששתי גם על כבודו של מרן זי"ע, מחמת אנשים שעמדו מסביב והתבוננו באירוע הדרמטי והמביך.
בשלב מסוים צעקותיה פסקו ושקט השתרר. הרבי זי"ע אמר: "תודה רבה! יום טוב" [א'שיינעם דאנק, א'גוטען טאג אייך] והתחיל לחצות את הכביש.
הייתי נרעש, לבי פעם מהטראומה שחוויתי, אך הרבי המשיך ללכת בהליכתו השלווה והנמרצת כאילו לא אירע דבר.
לאחר שהתרחקנו מעט, אמר לי הרבי: "זי איז נעבעך נישט געזונט. איך קען איר נישט העלפען. חאָטש איר אויס הער'ן!" (המסכנה אינה בריאה. אינני יכול לעזור לה, לפחות להקשיב לה…), ואני קיבלתי המחשה חיה למשפט שהיה שגור תמיד בפיו של הרבי: "מידות מעל הכל!".
(ביטאון 'נחלתנו')