רב אושעיא (הנקרא לפעמים בעיקר בירושלמי, רב הושעיה) נולד בבבל, והיה תלמיד מובהק של רב יהודה, אשר קראו ״הושעיא בני" (גיטין כה.) וכן היה תלמיד רב הונא. לאחר מכן עלה לארץ ישראל ולמד לפני רבי יוחנן. רב אושעיא היה כהן, מצאצאי עלי הכהן.
רב אושעיא נמצא תמיד יחד עם רב חנינא אחיו, הנקרא לפעמים רב חנניה. והם אחים של האמורא הנודע, רבה בר נחמני. נראה שאביהם נחמני עלה לארץ ישראל עם שני בניו רב אושעיא ורב חנינה, עוד בימי רבי יוחנן, ואילו רבה אחיהם נשאר בבבל בישיבת רב הונא, ולאחר זמן שלחו לאחיהם רבה שיעלה גם הוא לארץ ישראל, וכפי שהובא במסכת כתובות (קיא.) שכתבו לו, ״אף על פי שחכם גדול אתה, אינו דומה לומד מעצמו ללומד מרבו. ואם תאמר אין לך רב [בארץ ישראל ללמוד ממנו]. יש לך רב, ומנו? רבי יוחנן״.
עוד בהיות רב אושעיא ורב חנינא בבבל מצאנו שהיו מגדולי הדור. בהיותו בבבל, התגורר רב אושעיא בנהרדעא. הוא היה רגיל להביא עמו בבואו למתיבתא ברייתות שאינן ידועות, ונשא ונתן עם עולא שהיה מביא את תורת רבי יוחנן מארץ ישראל לבבל.
כאמור, בעלותו לארץ ישראל למד לפני רבי יוחנן. הגמרא מספרת, שרבי יוחנן התאמץ לסמוך את רב אושעיא ורב חנינא, ולא עלתה בידו [שבכל פעם שהיו אצלו, לא היה מוצא שני דיינים שיצטרפו עמו לסומכם, שהסמיכה נעשית בשלשה]. ואמרו לו רב אושעיא ורב חנינא שלא יצטער על כך, כיון שהם מבית עלי שנגזר עליהם שלא יהיו סמוכים. ומשום כך נתכנו בתואר "רב", ולא בתואר "רבי" הניתן רק למי שנסמך.
גם בהיותו בארץ ישראל היתה דרכו של רב אושעיא ללקט ברייתות נשכחות, והלך לצורך כך לדרום ארץ ישראל למקום מגוריו של התנא בר קפרא, להביא משם ברייתות שנשנו משמו. בין חבריו בארץ ישראל היו רבי אמי ורבי אסי, רבי אבא ורבי זירא, את רבי אבא מצינו עמו עוד בהיותם בבבל.
הגמרא מספרת שרב אושעיא ורב חנינא היו סנדלרים, בהיותם רווקים, ומתוך כך היה להם עסק עם הנשים, ולא היו נושאים את עיניהם להסתכל בהן. הגמרא קוראת עליהם את מאמר רבי יוחנן: ״שלשה הקב״ה מכריז עליהם בכל יום [לשבח]״, ואחד מהם הוא: ״על רווק הדר בכרך ואינו חוטא״. עוד מסופר בגמרא (סנהדרין סה, ב) עליהם, שהיו יושבים בכל ערב שבת ועוסקים בספר יצירה, והיה נברא להם עגל משובח, והיו אוכלים אותו בשבת.
רב אושעיא נשא לאשה את בתו של רבי שמואל בר רב יצחק, הוא התגורר בטבריה, והיתה לו שם חנות. בגמרא מסופר שכאשר נפטר רב אושעיא נפל 'קלון' של טבריה, דהיינו, דקל חשוב שהיה בטבריה כאות על גודל האבידה בפטירתו, (ירושלמי עבודה זרה ג, א ופני משה שם). אחרים מפרשים, שהכוונה לבית עבודה זרה שבעיר.
(ע"פ מבוא לתלמוד הוצאת ארטסקרול)