רש"י מפרש: עד כזית לרבי מאיר, עד כביצה לרבי יהודה.
והקשה הגאון מוילנא במשלי הרי מאמר זה אמרו הקדוש ברוך הוא למלאכים, ומי איכא ספיקא כלפי שמיא? ועוד, מדוע נקט דווקא חומרא זו שנהגו ישראל מכל החומרות? ועוד, מדוע נקט בתחילה כזית שהוא שיעור קטן יותר?
ומבאר הגאון שהרי"ף אומר ששיעור שתי סעודות הוא י"ח גרוגרות והן שש ביצים, ומובא בזוהר שבשלש ביצים יש עשרה זיתים שהם תשע גרוגרות, הרי שהזית פחות מגרוגרת בעשירית. יוצא ששיעור סעודה הוא שלש ביצים שהם עשרה זיתים, ובשיעור זה מתחייב בברכת המזון מדאורייתא כמו שנאמר ואכלת ושבעת וברכת לשון יחיד. אבל ישראל עם קדושים אומר הגאון, חיפשו בנרות איך לגדלו ולרוממו יותר, ולכן כשיש לו שיעור שכזה שהוא עשרה זיתים, מהדר אחר עשרה כדי שיגיע לכל אחד כזית ויברכו בשם, ואם לא ימצא עשרה, עם כל זה לא יאכל בעצמו אלא מהדר אחר שלשה, ויתן לכל אחד כביצה ויברכו בזימון, וזה שאמרו בגמרא והם מדקדקים על עצמן עד כזית תחילה, ואחר כך עד כביצה, ובאמת שיעור כזית וכביצה נאמר במשנה בברכות לגבי זימון. וזהו שאמרו במשלי 'טוב עין הוא יבורך', מי שנתן מסעודתו לאחרים כדי לברך בזימון, אל תקרי יבורך אלא יברך, לכן הוא יברך ברכת המזון, 'כי נתן מלחמו לדל'.
שתי השאלות במבחן הקבלה לישיבה
סיפור נפלא סיפר בערוב ימיו בעל המעשה, הר"ר משה ויינברגר מניו יורק:
"נער הייתי כאשר הורי שלחו אותי ללמוד במכינה לישיבת גרודנא. היות שהורי היו עניים מרודים לא יכלו להרשות לעצמם לשלוח אותי ברכבת. לכן הוחלט שעלי ללכת ברגל, הישיבה שקבעו שאלך היתה רחוקה מהלך שלושה ימים. ציידוני במעט אוכל שהיה ברשותם וברכות חמות, והדריכוני שכאשר ייגמר האוכל אבקש מיהודים בדרך.
יצאתי לדרך וכן עשיתי. אוכל השגתי פה ושם, והייתי לן על ספסלי בתי כנסיות, ופעמים אף ישנתי על אדמה באיזו פינה, סתם.
בדרך עברתי חוויות מפחידות רבות, הדרך היתה לעיתים מפחידה ומסוכנת וכל הזמן פחדתי, האמצא את הדרך? האם לעולם אשיג אוכל? האצליח במבחן? שאם לא – אבייש שם משפחתי ואיאלץ לחזור בדרך הארוכה בה באתי. הדרך היחידה להרגיע את הפחדים והחששות היתה להשקיע את עצמי בדף גמרא שהכנתי לבחינה, חזרתי על דף זה שוב ושוב עד שידעתיו מילה במילה.
סוף סוף הגעתי לישיבה, כמובן עייף ומורעב, אבל מוכן למבחן כאשר דף הגמרא מסודר במוחי להפליא. בחורים מהישיבה שראוני ושמעו למטרת בואי הציעו לי ללכת ולהיבחן במשרדו של ראש הישיבה, הגאון רבי שמעון שקופ זצ"ל, משרדו של רבי שמעון היה מטבח ביתו, ורבי שמעון קיבלני בחביבות וביקשני לשבת על הכסא. אחרי שקיבלני בחביבות ושאל לשמי ולעיירת מוצאי, פנה ואמר לי: "ברצוני לשאול אותך שתי שאלות בלבד", הכנתי עצמי בקפידא, המבחן!
"שאלה ראשונה: מתי אכלת לאחרונה ארוחה חמה?" נדהמתי מהשאלה והרהרתי ארוכות, ולבסוף עניתי: "לפני כשלשה שבועות!" קם רבינו ואמר: "ראה, אין כוחי בבישול כרעייתי, אלא שהיא כרגע לא נמצאת בעיר, תצטרך להסתפק במה שאני יודע…"
ניגש והחל לבשל לי ארוחה. נדהמתי מגודל המעמד, אפילו את אבי לא ראיתי מבשל, וכאן ראש הישיבה הגדול עומד לבשל בשבילי!! כשסיים לבשל, שם לי צלחת מלאה מהתבשיל. אחר שגמרתי דאג למלאה שוב, עד שהייתי שבע כהוגן שלא יכולתי לאכול עוד.
כשסיימתי וברכתי ברכת המזון, אמר: "עתה השאלה השניה", כאן כבר הייתי בטוח, עתה לאחר שהנני שבע אפשר כבר לבחון אותי, "השאלה השניה שברצוני לשאול אותך, מתי ישנת לאחרונה במיטה?" שוב נדהמתי, והשבתי שאיני זוכר בדיוק. הלך רבינו לחדר השינה שלו, סידר לי את המיטה, כעבור כמה דקות חזר וביקשני ללכת לישון. הוא כיסה אותי היטב. בעייפותי נרדמתי מיד עד הבוקר. אחר כך התברר שזו היתה מיטתו שלו.
זה היה מבחן הכניסה שלי לישיבת גרודנא.
וסיים בעל המעשה: "שנים רבות עברו מאז, צרות רבות עברו עלי, כל משפחתי נכחדה בשואה האיומה ועוד צרות רבות, מה ששמר על יהדותי כל השנים, עם כל הטרגדיות אלו רק אותן שתי השאלות, אותו מבחן הקבלה לישיבת גרודנא.